מה הקשר?
זה לא בית כנסת פה,
זו ארוחת צהריים.
*
תכירו את יוסקה
יוסקה הוא הגבאי המיתולוגי של בית הכנסת 'אנחנו חייבים'.
שימו לב לשפם העבות, צרור המפתחות האימתני שמושך לו את המכנסיים בצד ימין (יודעי דבר אומרים שגם בַּכּוּר בדימונה אם מישהו נתקע מחוץ לדלת הוא מתקשר ליוסקה), ה־ר' המתגלגלת, הכיפה שמונחת על הרעמה שראתה ספר פעם אחרונה לכבוד לידת הבן הראשון שלו (היום הוא כבר סבא לעשרה נכדים בלי עין הרע), סיכת הראש המיתולוגית שמוחלפת פעם בפסח, והמבט יודע־כל בעיניים.
אם עוד לא פגשתם אותו אתם שייכים לקבוצה קטנה של אנשים שחמקו לו מתחת הרדאר. אבל זה לא משנה כל כך, כי כשתפגשו אותו (לא אם תפגשו, כשתפגשו) הוא ישלח אתכם בחזרה עם ספר שלם של אנשים למסור להם ד"ש, החל מאבא ואמא וכלה במורה לציור מכיתה א'.
המבינים יודעים שמי שמנהל את המדינה באמת זה יוסקה. תקיפה באירן? יוסקה. רפורמה משפטית? יוסקה. יחסי ישראל־ארה"ב? יוסקה.
בגדול אם אתם צריכים פרוטקציה במשרד ממשלתי, מוסד חינוכי, מרכז רפואי (חס ושלום) וכל עזרה אחרת – יוסקה הוא הכתובת.
*
עכשיו אתם בטח חושבים לעצמכם שיוסקה בטח עובד באיזו עבודה חשובה וסודית, או שאולי הוא היה קצין בכיר בצבא.
טעות!
יוסקה עשה הֶסְדֵּר כמו כולם, ומאז כבר שנים שהוא עובד במשרד מאובק של משהו לא כל כך ברור. אז מאיפה הוא מכיר את כולם? תסמכו עליו, הוא מכיר.
*
אבל הגאווה האמיתית של יוסקה היא בית הכנסת 'חייבים אנחנו'.
שום דבר לא יכול לגרום לעיניים של יוסקה להידלק כמו הרינג טוב ומשולש קוגל ירושלמי חריף בדיוק במידה הנכונה. השמועות אומרות שתקופה ארוכה הוא עשה תענית הרינג, שלוש ארוחות ביום הוא אכל רק הרינג עם קרקרים עד שהוא זכה לגילוי עורו של לויתן.
אם אתם מחפשים זמן טוב לתפוס את יוסקה, תגיעו לקידוש בשבת בבוקר. אחרי צלחת הרינג, חבילת קרקרים, שני משולשי קוגל עם מלפפון חמוץ, כוסית ויסקי ומלא סיפורי גבורה, כשהשפם שלו מלא בפירורים של קרקר, זה הזמן המושלם לדבר איתו.
*
כל יום יוסקה מגיע ראשון לבית הכנסת ויוצא אחרון, גם בשחרית וגם במנחה־ערבית.
עד כאן זה נשמע סביר, גבאי סטנדרטי. אבל יוסקה לא מגיע חמש דקות לפני כולם ויוצא חמש דקות אחרי כולם. הוא מגיע לפני כולם בפער ויוצא אחרי כולם בפער.
כשהחבר'ה שאלו אותו מה הוא עושה שם כל כך הרבה זמן לבד יוסקה שמר על זכות השתיקה, וזה כבר היה מוזר ממש, הרי יוסקה לא סוגר את הפה אף פעם, גם לא כשהוא אוכל.
בסוף עזבו אותו בשקט. לא באמת בשקט. אמנם הפסיקו לשאול אותו מה הוא עושה שם, אבל מאז הבדיחה הקבועה על חשבונו של יוסקה היא שהוא מחסל בחשאי את מאגר ההרינג.
ליוסקה זה לא מזיז. שיצחקו.
*
את הסוד הגדול של יוסקה הוא לא מגלה לאף אחד.
כבר מזמן יוסקה הבין את מה שכולם חושבים אבל לא אומרים – ה' הוא טוב לבית הכנסת אבל לא לחיים האמיתיים.
כל הדיבורים האלה מהישיבה ומהסניף על 'תורת חיים' טובים לסמינריונים ושיעורי חברה, אבל הם פשוט לא אמיתיים. מה האמת? האמת היא שעם ה' צריך להסתדר. יוסקה הוא יהודי טוב: מגיע לשלוש תפילות במנין, משתתף בדף יומי, נותן צדקה, משתדל לא לעשות הרבה עבירות וזהו.
חוץ מזה כל השאר זה החיים שלו, והם לא קשורים לה'. את הכסף הוא מביא הביתה, את הילדים הוא חינך ואף אחד לא צריך להיכנס לו לצלחת, גם לא הבורא, במחילה.
אבל יוסקה הרי לא טיפש, ודי מהר הוא שאל את עצמו מה ה' עושה כל השעות האלו שכולם בעבודה או בבית. התשובה הכי סבירה הייתה שהוא נשאר בארון הקודש עם ספרי התורה היקרים שלו.
ברגע שהוא קלט את זה השלבים הבאים היו ברורים. כל בוקר יוסקה הגיע ראשון כדי לפתוח את הסורגים של ארון הקודש עד סוף התפילה, ונשאר אחרון כדי להיפרד מה' ולסגור בחזרה את הסורגים. אותו דבר הוא עשה במנחה־ערבית.
כדי שאף אחד לא ידע מה הוא עושה הוא הגיע ממש מוקדם ויצא מאוד מאוחר.
ככה הכי טוב.
*
כמה אומלל יוסקה. כמה אומללים אנחנו.
כל יהודי קיבל מה' יתברך בהלוואה זמן לחיות. את ההלוואה אנחנו מחזירים דקה אחרי דקה שעה אחרי שעה, כשכל השעות צריכות להיות קודש לה'. אין רגע בחיים שלא שייך לה' יתברך, ואין משהו שאנחנו עושים שלא מגיע ממנו.
אלא שיש מישהו שעובד עלינו ומספר לנו שהחוב שלנו לא כזה גדול, מספיק לסגור את הפינה עם ה' יתברך בקטנה וכל השאר לא ממש קשור אליו. משהו בסגנון: התפללת? כל השאר בונוס.
בקיצור, כולנו יוסקה.
*
אבל ה' יתברך לא מתייאש מאיתנו. הוא משביע אותנו.
מה הקשר שבועה?
כשמישהו מודה רק בחלק מהחוב שלו הוא צריך להישבע כשהוא מחזיק ספר תורה או לפחות תפילין, כמו שאברהם ביקש מאליעזר להחזיק חפץ של מצווה בזמן השבועה, וצדיקים לימדו אותנו ששבועה היא גם נתינת כוח.
כשאנחנו שוכחים כמה חוב יש לנו לה' יתברך, הוא משביע אותנו ושולח לנו רמזים כדי לסדר לנו את הראש בחזרה, שנזכור שבאמת הכל ממנו ושלו.
בשביל השבועה הזו צריך ספר תורה ביד – ללמוד תורה והרבה, כדי להכניס את ה' יתברך לכל פינה בחיים שלנו. אבל אפילו אם אין לנו אפשרות לשקוע בתורה, אנחנו נדרשים לפחות להחזיק תפילין – להתחיל את היום עם קבלת החלטה חזקה וברורה שאני מוכן להיות עבד של ה', מה שנותן לנו כוח לעבודה של כל היום.
העיקר שלא נהיה יוסקה.
