שלום חברים. אתם יודעים, הכעס הוא אחד הרגשות המוכרים ביותר בחיי האדם, אבל דווקא משום שהוא מוכר כל כך, לא תמיד אנחנו עוצרים להתבונן במה שהוא מחולל בתוכנו. לפעמים נדמה לנו שהכעס מעניק לנו כוח, שהוא מאפשר לנו להציב גבול, להגן על עצמנו או להשיג את מה שאנחנו רוצים. אלא שפעמים רבות מתברר שהכעס פועל בדיוק בכיוון ההפוך: הוא מחליש אותנו, מצמצם את היכולת שלנו לראות את המציאות בבהירות, מרחיק אותנו מהאנשים הקרובים אלינו ובעיקר מרחיק אותנו מעצמנו.
רבי נחמן מברסלב מרבה לעסוק במידת הכעס בספר המידות, ומדבריו אפשר להבין עד כמה התיקון הזה משמעותי לחיי האדם. "מי ששומר את עצמו מכעס, שונאיו אינם שולטים עליו", הוא כותב, ובהמשך מוסיף כי "על ידי הכעס נתבזה", "הרתחן חייו אינם חיים" ועוד. במקום אחר הוא מציין שמי שמשבר את מידת הכעס זוכה לשם טוב. הדברים הללו אינם רק אזהרות מפני התנהגות שלילית, אלא הזמנה להכיר במחיר שהכעס גובה מאיתנו ולפתח רצון אמיתי להשתחרר ממנו.
חשוב להדגיש שאין הכוונה להדחיק את הכעס או להתעלם ממה שאנחנו מרגישים. אדם יכול לכאוב, להיפגע, להציב גבולות ולבקש שינוי, מבלי לתת לכעס לנהל אותו. הכעס מעניק לעיתים תחושה מדומה של שליטה, אבל דווקא כשהוא משתלט עלינו אנחנו מאבדים את החופש לבחור כיצד להגיב. לכן, תחילת התיקון היא לא להילחם בעצמנו, אלא ללמוד להתבונן בכעס מבחוץ.
כאן אפשר להיעזר באחד היסודות המרכזיים בלימוד ימימה: כאשר אדם מזהה תכונה מסוימת שנמצאת בו ומביא אותה להתייצב מולו, ולא בתוכו, מתחיל להיווצר מרחב של הבנה ותיקון. יש הבדל גדול בין לומר "אני אדם כעסן" לבין לומר "יש בי מידת כעס". במשפט הראשון הכעס הופך לזהות שלי, ואילו במשפט השני הוא תכונה שקיימת בי, אבל אינה מגדירה את המהות שלי. אני אינני הכעס, כשם שאינני העצלות, העצבות או הדחיינות. ברגע שאני מסוגל לראות את הכעס מולי, נוצר מרחק קטן ביני לבינו, ובמרחק הזה מתחילה הבחירה.
להסכים להקשיב
אלא שכמו בכל תהליך של שינוי, לא תמיד מצליחים מיד. אדם יכול ללמוד, להתעורר, לקבל על עצמו החלטה טובה, ולמחרת למצוא את עצמו שוב מגיב בכעס. דווקא כאן נדרשת עבודת נפש חשובה: לא להתפעל מהנפילות ולא להפוך אותן לסיבה לייאוש. חז"ל אומרים: "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה". לצד הפירוש הפשוט של הדברים, אפשר לראות בהם גם קריאה עמוקה שלא לוותר מראש על האפשרות לתקן. רבי נחמן ניסח זאת בבהירות: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן". גם אם אדם נכשל שוב ושוב, אין פירוש הדבר שהוא איבד את יכולתו להשתנות. הזכות להתחיל מחדש נשארת פתוחה בפניו.
לעיתים הכעס שאנחנו מפנים כלפי אחרים קשור דווקא למשהו שלא קיבל מענה בתוכנו. ימימה מפנה את תשומת הלב אל הילד הפנימי, אל אותו חלק באדם שזקוק להקשבה, לקבלה ולאהבה. אדם שגדל בסביבה שבה טעויות התקבלו בכעס ובביקורת עלול להמשיך להתייחס לעצמו באותה דרך גם שנים רבות לאחר מכן. כאשר הוא טועה, הוא ממהר להאשים את עצמו, וכאשר מישהו אחר אינו מתנהל כפי שציפה, הוא מגיב מתוך אותו מקום פגוע.
התיקון מתחיל בהסכמה להקשיב לאותו חלק פנימי. במקום לכעוס על עצמנו בגלל טעות, אפשר לעצור ולשאול: מה אני צריך עכשיו? מה מבקש החלק הפגוע שבתוכי? האם אני זקוק למנוחה, לעידוד, להבנה או פשוט לכך שמישהו יקשיב לי? אין פירוש הדבר לפטור את עצמנו מאחריות, אלא ללמוד לקחת אחריות מתוך אהבה ולא מתוך דחייה. אדם זקוק לחוויה בסיסית של קבלה, לתחושה שיש לו מקום גם כשהוא טועה, ושאהבתו לעצמו אינה מותנית בהצלחותיו.
כדי להגיע למקום הזה, כדאי ללמוד לחזור אל הגוף ואל הרגע הנוכחי. לשאול את עצמנו מה קורה לי עכשיו בגוף, איזה רגש מתעורר בי ואיזו מחשבה מלווה אותו. הגוף הוא מעין עוגן שמחזיר אותנו אל המציאות, במקום להיסחף אחר סערת הרגשות. כשאנחנו מזהים את הכעס בשלב מוקדם, לפני שהוא הופך לתגובה אוטומטית, אנחנו יכולים לבחור שלא לתת לו לנהל את המפגש עם האדם שמולנו.
אחת ההזדמנויות המשמעותיות לתיקון מופיעה דווקא במפגש עם הזולת. כשמישהו מטיח בנו האשמה, התגובה הטבעית היא להתגונן ולהחזיר תשובה מתוך עלבון. אבל אפשר לעצור לרגע ולשאול שאלה אחרת: למה האדם הזה זקוק עכשיו? מה הוא באמת מבקש ממני? אולי מאחורי הדברים הקשים מסתתר צורך שלא הצליח לבטא בצורה נכונה. אין הכוונה להסכים לכל אמירה או לוותר על הגבולות שלנו, אלא להקשיב מתוך מקום שאינו עסוק רק בהגנה עצמית. ימימה מכנה זאת מתן תשובה מדויקת – תשובה שאינה יוצאת מתוך קטנות מוחין וסערת רגשות, אלא מתוך הכרה במהות של האדם שמולנו.
כשהלב פתוח, התשובה שלנו משתנה, ולעיתים קרובות גם התגובה של הזולת משתנה בעקבותיה. אדם שמרגיש שרואים אותו ושמקשיבים לו, יכול להירגע ולהיפתח. הקרבה שלנו לטוב הפנימי מאפשרת גם לאחרים להתקרב אל הטוב שבהם. כך נוצרת תנועה של נתינה שאינה מסתיימת במעשה חד־פעמי, אלא הולכת ומתרחבת.
לנשום ולבחור
רבי נחמן מוסיף ומגלה קשר עמוק בין מידת הכעס לבין השפע בחייו של האדם. בליקוטי מוהר"ן הוא מלמד שמידת הכעס עלולה לפגוע בממון, משום ששורש הכעס ושורש השפע קשורים זה בזה. כאשר יורד לאדם שפע, עלולה להתעורר בו גם מידת הכעס, והעבודה היא שלא לתת לה לפגום בכלים שנוצרו לקבלת השפע. אפשר לראות בכך לא רק אזהרה מפני הפסד חומרי, אלא הבנה עמוקה יותר: אדם שכועס חי מתוך צמצום, ואילו אדם שמצליח לתקן את הכעס מכין בתוכו כלים רחבים יותר לקבלה, לנתינה ולברכה.
בסופו של דבר, ההפך מכעס אינו רק סבלנות, אלא קבלה עצמית ואמונה. אמונה בכך שגם מה שלא מתנהל כפי שרצינו אינו בהכרח חסר משמעות, ושגם מתוך מצבים מורכבים אפשר לצמוח. לא כל דבר אנחנו יכולים לשנות, אבל תמיד יש לנו אפשרות לבחור כיצד להתייחס אליו ומה לבנות ממנו. מה שנראה תחילה כנתון, כעובדה או כקושי שנכפה עלינו, יכול להפוך לניתן – משהו שניתן לנו לצורך התפתחותנו.
לחיים חברים! העבודה על הכעס אינה מסתיימת בהחלטה אחת, וגם לא בשיעור מעורר השראה. היא מתרחשת בכל פעם שאנחנו מזהים את הרגע שבו הכעס מבקש להשתלט, עוצרים, נושמים ובוחרים מחדש. לא להחמיר עם עצמנו כשאנחנו טועים, לא לדחות את עצמנו בגלל נפילה, ולא לוותר על האפשרות להתקרב לטוב שבנו. ככל שאנחנו מתקרבים לעצמנו מתוך אהבה וקבלה, כך הנשימה מתרחבת, הלב נפתח והנשמה מקבלת יותר מקום להתגלות. וכשיש יותר מקום לטוב שבתוכנו, יש גם יותר מקום לאהבת הזולת ולאהבת השם. לחיים לחיים.
