זה קורה לפעמים בכל בוקר או ערב. פותחים את החדשות כדי להתעדכן, ואז רואים את הפנים והשמות. פנים מחייכות, לפעמים נמצאות באיזה שדה אל מול שקיעה, לפעמים במדים, לפני הכניסה לעזה או ללבנון. והנופלים, אותם צעירים גיבורים שמוסרים את נפשם עבורנו, ניבטים אלינו בתמונות הללו תמיד מחייכים, תמיד יוצרים, תמיד שמחים.
בכל פעם שאני קורא מכתב שהשאיר אחד הנופלים לאשתו, או שיר שכתב אחד מהם לחבריו בישיבה, או אפילו כשאני רק מסתכל בתמונות הללו על רקע נופי השומרון או הטיולים במדבר יהודה, אני מנסה להבין את הרוח העצומה של הנערים הגיבורים הללו.
מפעל ההנצחה שלהם חודר ממש לנשמה. לכל אחד יש מדבקה עם אמירה שאפיינה את חייו. האחד ביקש מחייליו להיות מצטיינים בצניעות. השני אמר שהפשטות היא יסוד בחיים. האחר היה גואל של החבורה, וכך יזכרו אותו. חייל אחר ביקש מכולם לשמוח גם כשהוא ייפול. הצילומים שלהם והסרטונים שלהם חוזרים אלינו בכל פעם מחדש. כאן הם מנגנים, כאן הם שרים, וכאן הם מוסרים את הצוואה שלהם.
לפני כשבועיים, כשהלכתי להתבודד באחת הפינות בבת עין, הבחנתי שמישהו פשוט בנה פינת הנצחה לאחד הנופלים. כאילו כיוון לכך שבמקום הזה בקצה ההר, כשמתבודדים ומדברים עם הקדוש ברוך הוא, כדאי שתהיה שם פינת ישיבה.
פתאום ברחבי הארץ צצות פינות ישיבה, מצפים, מצפורים ונקודות תצפית על שם הנופלים. זו לא סתם תפיסת שטח בשטח פתוח, זה רק המשך של מה שהם עצמם ראו בשטח. הם יצאו וטיילו, הם אהבו את הארץ וגם הלכו להגן עליה, ואנחנו בעקבותיהם הולכים לפינות האלה ומשתאים: איך עד עכשיו לא עשינו את זה. היינו צריכים אותם, היינו צריכים את האור שלהם שלאורו נלך.
ביהודה ושומרון צצות מדי כמה ימים פינות ישיבה, פרגולות ונקודות תצפית בהן פשוט יושבים ומסתכלים על הנוף, ואי אפשר שלא לחשוב על אותה צוואה שהם השאירו לנו – ארץ ישראל לעם ישראל עִם תורת ישראל. זה לא במקרה שכל הנופלים הגיבורים הללו היו אנשים שמאמינים, ששרים לקדוש ברוך הוא, שמחפשים אותו בשדות וביערות ויודעים שזו המצווה הכי גדולה עכשיו – ללכת ולהציל את עם ישראל.
שאלתי את החברים, האם מישהו יודע מי הם אלו שבנו את אותה פינת ישיבה במצפור הסלע שמשקיף על כל קו החוף המרכזי של ארץ ישראל. מישהו אמר שראה שני חיילים קטועי גפיים שבעצמם, לבדם, בונים את הפרגולה… אתם מבינים מהי מסירות הנפש הזו? חיילים פצועים באים ומנציחים את חבריהם כדי שלנו יהיו פינות ישיבה, כדי שנמשיך ונתפלל ונביא את האור שלהם.
האור שלהם יכול להימשך על ידי התפילות שלנו. ייתכן ובאותן פיסות קרקע בהן קמות פינות הישיבה הללו לא התפללו ולא עשו שום דבר משמעותי – עד לאותו רגע בו אותו חייל נפל, וחבריו בגוף ובנפש החליטו להבריא את עצמם דרכו. זה אור של רפואה ושל נחמה.
יש לנו כאלה אנשים נפלאים שהולכים לפנינו. לפעמים אני מרגיש כל כך קטן, כלום של ממש, לעומת גדלות הנפש שלהם. הם חיים את החלום, הם חיים את התורה, הם חיים את כל האמירות הללו שאנחנו תמיד אומרים – שמצווה גדולה להיות בשמחה, שצריך לעשות למען עם ישראל, ושביום המלחמה צריך לקפוץ ולהילחם. הם חיים את זה. הם חיים את הרוחניות בתוך הקרקעית של המנהרות בלבנון ובעזה.
לאחרונה התרוצץ סרטון מלבנון, מה עושים חיילי צה"ל כשהם נכנסים לבתים של תושבי דרום לבנון כשהם מחפשים מנהרות. די לזכור מה עשו מחבלי חמאס כשנכנסו לבתים. באחד הסרטונים נראים חיילי צה"ל מקבלים את השבת, עוד בצהרי יום שישי, בחליל ובניגונים, בשירה ובשמחה.
כמה עוצמה יש לסרטון הזה: חיילים שאוחזים ביד אחת בנשק, וביד השנייה בנשק הרוחני – בתורה שלנו, באמונה שלנו. זה עושה כל כך הרבה רושם, יותר מכל כלי נשק אחר.
בשכונה שלנו, במזרח התיכון, לא אכפת לערבים איזה נשק יש לנו; בשכונה שלנו, אכפת להם איך אנחנו מפעילים אותו. אם יש לנו חייל שיודע לשיר, לנגן בגיטרה ולקבל את השבת ב"לכה דודי", הוא לוחם שכדאי מאוד מאוד למזרח התיכון לפחד ממנו, כי הוא מבין את הכול. הוא מבין גם את החרב וגם את האמונה. הוא מבין שאמונה זה גם להחזיק בחרב, אבל אין חרב ללא אמונה, אין חיים ללא אמונה, אין תפילה ללא אמונה ואין לנו אפילו זכות אבות ללא אמונה.
האמונה היא הבסיס שלנו, וכשאין אמונה – אומר רבי נחמן – תחזיק ברצון, תזעק מעומקי הלב שאתה רוצה את האמונה.
זו הזעקה שלהם שמתבטאת ביישוב הארץ. בכל פינה בה הוקמה תצפית, יבואו יותר ויותר אנשים וילדים וילמדו על הגיבורים הללו. פינות הנצחה הן בעצם פינות של ניצחון. ניצחון בשטח, ניצחון על השטח, ניצחון מתחת לפני השטח, בשורשים.
אני יושב על ספסלי העץ הנפלאים שנבנו שם, מתבודד או מדבר עם השם, ובאופן אוטומטי הסיפור על קטועי הרגליים שבנו את הפרגולה עולה מיד במחשבה: השם, תודה רבה שזיכית אותנו, את עם ישראל, שבניו כאלו גיבורים. תודה רבה השם שהיה איזה סוג של הסתרה, שלא ידענו מה באמת הולך לקרות, וכעת המלחמה הסירה את כל הספקות.
יש לנו דור של ניצחון, דור של גיבורים שלא יוותרו. לא יוותרו לאלו שאומרים שהמלחמה היא לא על בית מקדש, לא יוותרו לאלו שחושבים שהפתרון יהיה טריטוריאלי, לא יוותרו לאלו שמחכים כבר שהמלחמה תיגמר בלי לקבוע את העובדות. פינות הישיבה, המצפורים והדקים הללו בכל פינה, הם הניצחון של הנופלים שלנו. הם סימני הדרך שבהם הם מצווים לנו: לכו לאורנו, היו במקומותינו, התפללו, התחילו ללכת. אנחנו לא אי-שם בזיכרון רחוק, אנחנו כאן קרוב – בארץ ישראל.
רבי נחמן אומר ש"הטוב זוכר את עצמו" והרע הוא השכחה. יש דברים שאסור לנו לשכוח לעולם כי הם אמורים תמיד ללכת איתנו, זה הבסיס והשורש שלנו. כשאנחנו שוכחים את מה שצריך לזכור וזוכרים את מה שצריך לשכוח, מגיעים למצב שאנחנו לא יודעים לאן ללכת. בזכות הגיבורים האלה אנחנו זוכרים את התורה ואת הקשר שלנו אליה, ויודעים לאן פנינו מועדות.
כשהילדים שלי באו למצפור וגילו את הריהוט החדש, את הסוכה ואת סכך הבמבוק, התלהבו מאוד. מה זה? הם שאלו. אמרתי להם: עכשיו הקדוש ברוך הוא מאתר לנו את השדה אליו אנחנו שואפים להגיע בכל יום, כדי שנזכור בזכות מי אנחנו כאן. אנחנו כאן בזכות אלו שיחזיקו את התורה, בזכות אלו שיחזיקו את האמונה.
התחלנו לעשות סיור בין הסוכות והפינות הללו, ומצאנו שבכל אחת מהן יש סיפור עצוב של אדם שהוא עולם, שהוא חלום שנגדע, אבל באיזשהו מקום תמיד נשאר שם איזה חיוך מאותה מדבקה, חיוך שאומר: יש לי מה לתת לעולם, יש לי מה לתת לך. שב, התבודד, הסתכל על הנוף בדרך שלך, שהיא הדרך של כולנו
בעזרת השם, שהדברים הללו יהיו לזכר נשמת כל הנופלים והנצחתם על הגבעות. כל פינה בה תהיה נקודת תצפית, אני מאמין שהפורעים הערבים יחשבו פעמיים אם בכלל להתקרב לאזור או לא, כי אין יותר מהנקודות הללו כמייצגות כוח אמיתי, כוח של אמונה.
באחת הנסיעות שלי למדבר יהודה, בעומק השטח, בטיול בין נקודות התיישבות קטנות של זוגות צעירים שמיישבים את הארץ, הופיע לפתע ספסל נדנדה. בשום מקום בעולם אי אפשר לראות את זה, והנה על שפת נחל עמוס במדבר יהודה – כיסא נדנדה! מה הוא עושה שם? איך זה הגיע לשם? מי סחב אותו בכלל כעשרה-חמישה עשר ק"מ בתוך השטח?!
מתברר שזו הייתה הצוואה של חייל יקר, אותה מילאו חבריו הלוחמים שחזרו מהקרב.
אני יושב על הספסל, מתבונן בקימוטי הסלע, והנה מאחוריי אני רואה שלוש דמויות מתקרבות. לא, זו לא פרשת וירא… שלוש דמויות גבוהות עם תרמילים על הגב. אני מתקרב ומזהה אחד מהם מהישוב שלי – חיימון, חייל יוצא סיירת, שחזר זה עתה מלבנון ומחאן יונס. הוא, יחד עם שני חברים, חזרו משדה הקרב, והדבר הראשון שרצו לעשות זה ללכת לטייל בארץ ישראל, לראות את הנקודות הללו, ללכת בשביל להתחבר. ללכת ולהיזכר. להיזכר מי אנחנו, להיזכר מי הלכו בראשנו, להיזכר כמה יקרה ונפלאה הארץ הזאת.
"אהלן צבי", הם אמרו לי, "אולי תגיד איזה דבר תורה ותחזק אותנו?"
צחקתי בליבי. אני אחזק אתכם?! עצם קיומכם מחזק אותנו. הדור שלכם פשוט עושה כזו שמחה בלב. אשריי שזכיתי לגדול ליד דור הגיבורים הזה.
