קידום דרך רגליים בטירונות החדשה
בלי לשים לב זה מתחיל גם אצלי, מעט שער לבן, פז״מ של אחד שעבר הרבה דברים, יחס של החברה אליך כאילו אתה בכיר. והופ הפכת לזקן. אחד שכבר יודע. זה מתחיל לקרות יותר מדי פעמים ועל כן התחלתי לבדוק את נקודת הזקן שבי ואת נקודת התינוק.
אדם עובר בחייו מה שעובר. נוסע למקומות ומכיר אנשים, קורא ספרים ומתחיל לבקש ידע. רוכש מקצוע, מכוון את הכישרון שלו לעשות את מה שהוא אוהב, מצליח פחות או יותר ואז הוא מקבל בשכל את האיתות: הבנתי. קלטתי את הרעיון. וגם כשמציעים לך 'בוא תכיר, בוא תנסה, יש לנו מוצר חדש, הצעה, קורס חדש ושיטה שלא הכרת עד כה', אחרי שאתה מנסה וקולט את העניין, אתה אומר לעצמך: אההה אני מכיר. זה עובד ככה וככה. זה המוח המציאותי שמבין תהליכים, תרשימי זרימה, סיבה ותוצאה. המוח שמדמה את החדש לישן וממצה מהר.
אבל מה קורה כששכל כזה מתבקש לשבת וללמוד תורה? מה קורה כשהוא נדרש להתחדשות? כאן כבר מתחיל סיפור אחר. יותר דומה ליום הראשון שלי בטירונות, כשהעזתי להתחצף לסמל המחלקה והוא מצידו הכין לי תכנית לילית אחרי שכולם הלכו לישון. אז קראו לזה קד״ר, קידום דרך רגליים. הבן אדם לא קולט? נסביר לו בדרך שאותה הוא יבין היטב היטב.
לפנות בוקר, אחרי אינספור ריצות על הג׳בלאות עם ג׳ריקנים ופק״לים כבדים, שאלתי אותו ברוב חוצפתי: מה הרעיון? הבנתי מה אתה עושה כאן, אבל מה המטרה? הסמל, שהבין שהקידום דרך הרגליים של הטירון הסקרן ייקח עוד זמן שינה שלי ושלו, עבר לנאום אכזרי: "אני רוצה להרוג את האזרח שבך ולבנות מההריסות את החייל. כל מה שחשבת וידעת אתה תזרוק כאן בהרים בדמעות, רק כך תתחיל להבין שהצבא זה עולם אחר".
אז על משקל הטירון של אז ובעל התשובה בהווה, אפשר לומר שעבודת השם ולימוד התורה, המצוות והמידות, הם עולם אחר לחלוטין מעולם המציאות שבחוץ. ואם לסכם בשטחיות, הרעיון הוא כזה: לחזור בתשובה זה להרוס את האדם האגואיסט, הזקן שהוא בעל ממלכה, בעל משרה ומעמד, אבל הוא טיפש. הוא מלך זקן וכסיל.
רק אם תכיר בזה, יתחיל להיבנות כאן אדם בצורת אדם ולא אדם בצורת אחשוורוש. אדם בצורה של ילד, שניגש ללמוד לא כמו זקן השבט שכבר ניסה ועשה והיה וראה והבין וכתב על זה ספר, אלא כמו ילד שחי כעת רגע שלא היה קודם. גם אם אני בקורס הכי משעמם או בעבודה שאני לא ממש אוהב, יש רגע שבו אני יכול לבחור אם להיות זקן או ילד, והרגע הזה הוא עכשיו והוא לא תלוי אטרקציות אלא תלוי בחירה.
בלי לשים לב אני מתחבר יותר לזקן. כבר עשרים שנה באותה עבודה, מספר לכולם על חוויותיי והתובנות שלי מהעולם הערבי, והכל על תקן 'ראיתי ניסיתי בדקתי ואני כאן כדי לספר'. ואז, כשאני יושב בשיעור תורה או לומד דף גמרא, אני מתחיל לראות שאני מתחיל לפתח סימפטום של פ״זמניק: אההה שמעתי את דבר התורה הזה; בטח אני מבין את המהלך; אני יודע לאן הרב חותר ומה הוא רוצה להוכיח.
הבן שלי בן השמונה אומר לי את זה ומשקף לי את המקום שאני נמצא בו: ״אבא אני מכיר את הסיפור הזה על הצדיק שעשה את הנס לאותו יהודי״. מכיר מכיר תביא חידוש. ואני רץ לחפש סיפור שהוא לא מכיר. את 'כה עשו חכמינו' הם כבר טחנו, סיפורי מעשיות הם כבר סיימו בגן, המלמדים שלהם מספרים להם כל כך הרבה, מה יש לחדש להם? איך אפשר לקרוא איתם את מגילת אסתר או לספר ביציאת מצרים בליל הסדר?
יש לחדש להם את עצמם, מקשיבים לאותו בהווה ולא מ"ההבנה״ שלהם. מהמקום שלהם עכשיו, עם שאלה קטנה של איפה זה תופס אותך, מה אתה רואה שלא ראית אז? אני יודע טוב, אבל מה עם להסביר את זה לעצמי? לעבור מעולם של ״יודע״ למקום של ״לא יודע״. מקום חדש. כאן אני צריך את רבנו שאומר לך: לעולם לא תבין. ״השם יתברך גדול מאוד ואין יודעים כלל" (חיי מוהר"ן סז).
