"תגיד, על איזה כלי נגינה אתה מנגן?" זאת שאלה שתמיד עולה באוויר באיזה מלווה מלכה או כשישנה איזו הופעה או כשסתם איזה כלי נגינה עובר בין הידיים של החברים. אני? אני לא מנגן על כלום כי לא למדתי בילדות, והאמת? תמיד היו אומרים לי שאני מנגן "על העצבים"… בתקופה בה גדלתי, לנגן על כלי מוזיקה זה היה דבר שהוא לא "מעשי". לך תלמד מקצוע, לך תלמד דברים רציניים באוניברסיטה, תגדל ותהיה דבר חשוב. לנגן? זה משהו כמו לרכב על אופניים או תחביב שאפשר לשים אותו בצד, זה לא משהו שקשור לאיזשהו מהלך בחיים.

עם השנים, כשהתבגרתי התחלתי להבין שאני יהודי, והדבר הזה התחיל להציק לי יותר ויותר. אני לא יודע לנגן על כלום! מה גם שכל ניסיון לתפוס איזה כלי נגינה, בין אם זה גיטרה או תוף, נתקל באיזה רגע מאוד מביך שוואלה, אפילו את הבסיס אני לא יודע. לא מצליח להעביר אקורדים, לא מצליח להבין את הזרימה, לא את השפה, לא את התווים. מה זו החסימה הזאת?

הקטע הזה התגבר עוד יותר כאשר ילדיי, כישרונות מוזיקליים בפני עצמם, מלהטטים במעבר בין הכלים בכזו קלות שעוד פעם משאירה אותי במעין מבוכה. בתור מי שיחסית הצליח בחלק ניכר ממטרות חייו, ישנה איזו פינה ששם פשוט כלום, אין כלום, אין אפילו צליל, גם צליל כל כך מתבקש כל כך חסר.

לא פעם כשאני חולף על פני היער בבת עין ואני רואה את החבר'ה האחרים מתבודדים עם גיטרה, עולה בי סוג של קנאה: למה הם יכולים ואני לא? רגע, אתה יכול לקחת את הגיטרה, וגם אם תזייף השם יתברך יסלח לך. נכון, אבל אני לא סולח לעצמי. זה לא בא לי טוב באוזן, זה נשמע לי מנסר את האוויר יותר מאשר מנעים את האווירה. מה עושים? אז פשוט מדחיקים, ובינתיים הולכים למלווה מלכה ונהנים ממוזיקה של אחרים…

לפני כמה חודשים פגשתי בבת עין שכן ושמו שלום, תושב חדש שכלל לא ידעתי מה עיסוקו. לאחר כמה מפגשים הוא סיפר לי שהוא מורה לגיטרה ואפילו נגן רציני, ממש בליגה הלאומית של כל הזמרים המפורסמים.

"וואו, שלום, איך עשית את זה?"

"מילדות אני מתאמן, ואני מבין שזה חלק מרצון השם", הוא אמר, "כל צליל הוא בעצם כמו נשימה, כל צליל הוא דיבור עם השם".

"וואו איזה דיבור", אמרתי לו, "טוב, כנראה שאני לא אזכה בגלגול הזה…", המשכתי כדי לבדוק את תגובתו.

שלום מיד חייך ואמר: "תשמע, גם את הבעייתיים ביותר אני יכול ללמד לנגן".

אמרתי לו: "תראה, ניסיתי כל כך הרבה פעמים גיטרה, חבל על כל הכסף לנסות להתחיל. עדיף שאלך להתבודד לבד, כי זה לא ילך".

ואז הוא שלף: "מה עם עוּד?"

עוּד?? זה כלי שבכלל אין לי הווה אמינא לעשות איתו משהו, למרות שאני כל כך אוהב את הצליל של העוד, אוהב את הרוח המדברית, את השקט, את המרחבים האינסופיים של המדבר, וכן – גם את הפחד מהמדבר, את ההפקר שיש שם שמביא אותך להתכנס פנימה ולהרים עיניים להשם יתברך.

"אני אוהב מאוד עוד", אמרתי. "מה דעתך?" אמר שלום, "תבוא ללמוד עוד?"

זה היה לפני חנוכה, ואמרתי בליבי שגם נס חנוכה לא יספיק לעניין הזה, פשוט כי חבל לבן אדם שעבר את שנת החמישים שלו להתחיל ללמוד עכשיו משהו חדש. מה הוא יעשה עם זה? כמה זמן ייקח לו ללמוד מה שלא נכתב על גיליון חלק… תעזוב, תשחרר.

שלום לא הרפה, ובסופו של דבר התכנסנו לשיעור ראשון ושם קרה דבר מדהים. אני לא יודע לנגן, אבל שלום אומר לי שזה אחלה ניגון, ואז מגיע עוד שיעור ושוב אני לא יודע אפילו לפרוט, אבל הוא אומר שזה מדהים וככה מתחילים. התחלתי לפחות לעבור את המחסום של לשבת לבד עם העוד ולזייף, הצלחתי לקבל את הקטנות של הכביכול ניגון שיש לי, או איך שאומרים בשפת הרוח: "היה לי מוחין דגדלות לקבל את הקטנות". אמנם לא התקדמתי לכלום אבל לפחות התמודדתי, הייתי על המגרש.

"מה עושים", שאלתי אותו, "כשרוצים פשוט להתרכז עם העוד?"

"קח אותו להתבודדות" אמר שלום. "אבל פשוט בהתבודדות זה נשמע כמו אימון כזה, כמו מנטרה?" טענתי. "אז קח את העוד למדבר", הפתיע אותי.

אוהו, זה כבר דיבור. דִיבּוּר, מְדַבֵּר, מִדְבָּר… אפשר לומר שאת זה לא עשיתי מתחילת המלחמה.

הכרזתי בלוח השנה על יממת חופש אחת: 24 שעות + נסיעות, והעמסתי על הג'יפ אופניים, עוּד וקצת אוכל, בלי לדעת אפילו היכן אני ישן אם בכלל. מי צריך לישון כשיש כזו חירות?

יצאתי למדבר יהודה, נחל עמוס, נחל תקוע, הישובים היהודיים, העדרים של הבדואים, והנה ים המלח נפרש על מצוק ההעתקים. השקט הזה שווה הכל, אבל השקט הזה החזיק מעמד רק בגלל שבפעם הראשונה נפרדתי מעיקר העיקרים שמפריע לאדם בעבודת השם שלו – הטלפון הנייד. כן, בלי טלפון. איך? טלפון אחד שמתַּקשר רק עם הבית, להודיע לאשתי שהכל בסדר, שאני ישן במקום בטוח, וזהו.

אל תחשבו, גם אז עולה הניסיון הגדול: לראות אולי יש הודעות? אין הודעות, אי אפשר לשלוח לך הודעות. לראות מה יש בטלפון או מה יש באינטרנט? אין בטלפון אינטרנט, אין כלום. רק לראות את האפליקציות? אין כלום. שחרר.

כמה שעות של דחייה וקירוב, בסופו של דבר התייאשתי מזה שהטלפון ימלא את החלל, ואז נכנס השקט. השקט של המדבר.

כשהוצאתי את העוד לנגן, החלה איזה רוח לנשב לתוך העוד, ואז ככה פשוט נבנה צליל. נזכרתי בדוד המלך יושב לו באיזה צוק במדבר, וחשבתי: הרי בפרקי אבות נאמר שאמנם לא עליך המלאכה לגמור, אבל אתה גם לא בן חורין להתבטל ממנה. תנסה לנגן, והנה אני עוזר לך – אומר לי השם יתברך – אני מנגן לך עם הרוח, רק תעשה איזו פריטה ותראה שכשאין אנשים מסביב, גם הניגון הזה – או הזיוף שלך, כמו שאתה קורא לו – נשמע טוב במדבר.

במדבר, כשיש שקט ויש באמת ניתוק, דברים נראים אחרת. כל דיבור הוא התבודדות, כל צעד הוא בעצם הליכה עדינה, זהירה, מתבוננת, ובעיקר־בעיקר – כמו שציינתי – ללא הטלפון. הקשבה. הקשבה לתדר חיצוני, תדר פנימי – הכל קיים, רק פריטה אחת על מיתר וכבר העוד נשמע אחרת. לא כמו במלווה מלכה עם הילדים שלי שמתקדמים בניגון ואני מנסה לזנב עם איזה מקצב, הפעם זה אחרת. מדוע? כי אתה לבד עם השם יתברך.

24 השעות הללו היו אחת היממות שישנתי הכי פחות במהלך המלחמה הזו, שעה־שעתיים וזהו. מדוע? כי אתה לא עייף. אין את העייפות של היום יום, כי אתה דלוק. אתה עם ה' יתברך. במדבר יש תמיד שקט, ושקט זה הדבר שכולנו רוצים. לא שקט בעזה, אני מדבר על שקט פנימי שהוא לפעמים לא מושג בתוך החיים הזורמים, חיי המעשה, אלה שגם ביום שבת אתה רץ בין הסעודות לקידוש ללמוד עם הילדים; שקט במובן של ברקס, עצירה, ניתוק כל הכבלים – זה יכול לקרות במדבר.

עם זאת, אחת המסקנות שחזרתי איתן היא שזה יכול לקרות בכל פעם שאתה מחליט. אתה פשוט מחליט שאתה רוצה להעניק לעצמך את המתנה הזו – להיות בלי המכשיר הזה שקוראים לו טלפון ולא לדאוג אחריו, לא לחפש אותו, ופשוט לנתק אותו. זה אורך כמה שעות, אבל אז – כמו בתוך בועה – מתחיל להישמע השקט הזה של קול דממה דקה.

מדבר יהודה כל כך שקט, והדבר היחיד שהפריע לי בתוך כל השקט של המדבר היה בדואי שעבר על חמור. כששאלתי אותו מה הוא חושב על המלחמה הוא אמר שזה לא מעניין אותו, ואם אני רוצה נשב יחד לאיזה כוס תה מדברי. הוא אמר לי שהחיים שלו קשים, ואני פשוט הקשבתי. באופן מדהים הוא היה שם, אבל לא הפריע. לא הייתה שם הפרעה, כאילו הוא לא נכנס למרחב שלי.

במדבר יש מצב אישי שקשה מאוד לפרוץ אותו. שתיתי תה עם הבדואי והרהרתי אם בכלל דבריו הם דברי אמת, אבל אמרתי תודה להשם שזימן לי גם דוגמה של אדם שהוא לא מפריע ולא יכול להפריע, כי הוא מבין את חוקי המדבר. חוקי המדבר זה בדיוק מה שלא הבנו לפני המלחמה. חוקי המדבר זה המזרח התיכון, וחוקי המדבר הפנימיים זה השקט הרצוי, שקט של פגישה, השקט האמיתי – לא השקט של עזה וחיזבאללה מורתעים. בחסות השקט אני פוגש את עצמי, פוגש את השם וזהו. לא צריך לגמור את השעה של ההתבודדות, לא צריך ללכת, לא צריך לחזור. יש בועת חירות קטנה. חירות שיכולה להיות מושגת גם במדבר אבל גם בתוך החיים.

חזרתי בשמחה הביתה, ואז הבנתי שבאמת אפשר לתת משמעות לביטוי "המצברים התמלאו". הרגשתי שבאמת היה שם משהו שקיבלתי ממנו נתח שהוא ממלא אותי ומחזק אותי, ממש ככה. כמעט בלי לקרוא הרבה, אלא בעיקר להיות בשקט, בהתבודדות שאין לה גבול שתחום בשעה.

העליתי לפייסבוק כמה תמונות של המדבר עם ים המלח, עם הבדואי ועם העוד, ומיד התחלתי לקבל פניות שאבוא לנגן עם העוד. אבל התמונה עם העוד מסתירה את האמת הפנימית שאני כמעט לא יודע לנגן, אבל אני יודע להצטלם איתו… אני יודע להילחם על זה שאולי בסופו של דבר יצאו לי כמה אקורדים או כמה פריטות, ומזה אני לא מתייאש. המדבר עזר לי להכיר בכך שאפשר בכל שלב להתחיל מחדש: גם ללמוד מוזיקה למרות שאתה לא מוזיקלי, גם לנגן למרות שלא ניגנת בילדות שלך, גם לנגן ולזייף ולא לעלות על במות ולא לנגן מול אנשים; פשוט לנגן להשם יתברך את הניגון שהוא לפעמים דיבור או צעקה, מה זה משנה? העיקר להיות שם "בנקודה ששייכת ללבו בעת ההיא", כמו שאומר רבי נחמן. ברגע הזה יש לנו בחירה ואפשר להיות שם.

ובעניין העוד, גם אם יש כאלה שלימדו את עצמם להתייאש מהמחשבה שהם יכולים לנגן, אני אמשיך להילחם כי אין ייאוש בעולם.