אני רוצה שנדבר על אומן

אני רוצה שנדבר על אומן

עצרו רגע. לא משנה מה דעתכם, לנסוע או לא. תקשיבו לסיפור שלי. זה ההמשך של סיפור התשובה שלי והוא קשור בקשר חזק לעיירה האוקראינית הנידחת הזו שנקראת אומן.
נתחיל ממה שאי אפשר להסביר. עשרות אלפים עוזבים בתים ומשפחות, ונוסעים בכזו דבקות שנה אחר שנה לאומן. מי שנוסע קשור בוודאי למי שלא נסע עדיין או למישהו שטוען שהוא לעולם לא ייסע. זה כבר כאן בתוך חיינו. זה לא דבר פשוט אך הגיע הזמן לדבר על זה. מעבר לעניין המופלא של מפעל התשובה שהביא רבי נחמן לעם ישראל בשלושים השנה האחרונות, את זה יחקרו במחלקה לסוציולוגיה. למקרה שלגמרי התחיל במקרה, יש לי הסבר רגשי, אולי נשמתי.
סוף מלחמת לבנון לפני עשר שנים. אני משתקם מאותה תאונת אופנוע שבה ריסקתי את העקב בפרשת עקב. סיקור המלחמה והכאב מעקירת גוש קטיף האיצו את העניין. מאז במחשבות שלא מפסיקות לשאול מה קרה שם בתאונה ובמלחמה, האם יש השגחה, איך מתקרבים, איך בודקים – הולכים לכותל? שואלים חברים? המחשבות הביאו אותי לתשובה שהכרתי. לנסוע להודו להירגע בפסגות ההימלאיה, ולהבין לאן החיים הולכים מכאן. הישראליות שלי הגיע לנקודה שבה היא שאלה איפה הנשמה שלי, לאן פניה מועדות. להודים, כך חשבתי, בוודאי יש תשובה. הם רוחניים ורגועים.
הנסיעה תוכננה לחגים, התרמיל היה מוכן ובתוכו המון ספרי יהדות, ניו־אייג' ועוד ספרי מחפשים. הטיסה שלך לניו־דלהי תעצור בקייב לעצירת ביניים, כך אמרו לי בסוכנות הנסיעות. טוב, קייב. במטוס נחרדתי לגלות עשרות ברסלבים עם שופרות ותופים.
התאפקתי. הטיסה להודו תהיה שקטה יותר. בין לבין אני מתחיל לגלות פרצופים מוכרים מבעד לזקנים ולפאות. ההוא מהצבא, והנה אחד שהיה בהודו בשנה שעברה. מה קרה להם, ולמה הם שמחים?
כשנחתנו, שאל אותי אחד מהם איפה אתארח באומן. כשאמרתי לו שאני נוסע להודו, הוא נבהל וצעק לחבריו להגיע. ואז החל מסע שכנועים בלתי פוסק. "אחי בוא איתנו, נסדר את הכרטיס שתמשיך אחרי החג להודו. רק תראה מה זה אומן ראש השנה". עזבו, אמרתי, אין סיכוי שמשהו ששייך לאנשים שנראים כמותכם יכול לסקרן או להדליק אותי. הם כל כך התאמצו ובסוף אחד מהם אמר "מה אכפת לך? זו עוד מסיבה. תבוא ותלך, מה יקרה?". באותו רגע הגיע אחד החברים עם בשורה: "דחיתי לך את הכרטיס לעוד שלושה ימים". יאללה למונית.
מסיבה, חשבתי. מה הם כל כך שמחים. כשהגעתי ראיתי מחזה שבאמת הצדיק את הירידה. עשרות אלפים בבגדים לבנים שרים, רוקדים, מתפללים והכל סביב דבר אחד. רבי נחמן. למה? "כי הוא הצדיק שמותאם לדור שלנו ויכול לרדת כל כך עמוק למטה ולהרים אותך למעלה". אבל אני לא למטה! "זה מה שאתה חושב", ענו לי החבורה. אבל אין שם רבי נחמן, רק מצבה. "תגיע, תבין". לראשונה בחיי ראיתי שמחה שהדלק שלה הוא אמונה. במקום הכי רחוק מישראל שלא חייב אותי להשתייך לשום קבוצה או הגדרה. פשוט שמחה של אנשים שרוצים להיות שמחים כי… יש להם אמונה. אמונה? שהכל לטובה ושהצדיק יציל אותם. האמונה עצמה היא סיבה עצומה לשמוח והם אצל הצדיק הרופא שעומד להעביר את הנשמה ניתוח. – אהה הבנתי. אז בגלל זה אתם עם תחבושות לבנות על הראש. הם שוב צחקו.
המציאות סביבי הכילה את כל ההתנגדויות שלי בעזרת אהבה. התפאורה היתה מזעזעת. גורדי שחקים סובייטים משנות השישים על סף חורבן, בתוכם גרים התיירים מישראל. מפעלים נטושים וריח של צ'רנוביל באוויר, ובתוך כל זה שירים, שמחה ואהבה. פשטות של יהודים וישראלים שקשורים אחד לשני כמו שאי אפשר שיהיה בארץ. באופן מוזר הרגשתי נוח. כשחלפתי על פני הרוקדים אפילו התחלתי לחייך. התקרבתי לציון הקדוש נדחק בין מאות ברסלבים. מה עושים, שאלתי אחד מהם. פשוט ספר לרבנו למה הגעת.
שלום רבנו. אני מדבר לאוויר הדחוס. באתי בטעות. אספר לך מי אני. והתחלתי פתאום לספר את מהלך השנה האחרונה. לא הרגשתי ברקים ורעמים אלא רק כאילו אני מדבר מרצון. ומישהו שם מקשיב מאהבה עצומה. יצאתי משם. התחושות לא היו ברורות אבל הדיבור עם כל מי שפגשתי שם, שזה מעין פגישת מחזור של החיים מהשכונה ועד האוניברסיטה, היה מטלטל. העניין הוא שכל אחד אמר לי בדיוק את הדבר שחיפשתי לשמוע במסע שלי. אומן מצמצמת את הטווחים. דיבור שנשמע בארץ פעם בשנה, נאמר מפי אדם שכרגע רוצה לתת לך מתנה. מתנה לנשמה. הזמן כאילו לא קיים, זה יום כיף לנשמה. הכל רוחני. אכלת לא אכלת? ישנת לא ישנת? העיקר באומן היית.
הסטיקרים המילוליים עפים בקצב מבהיל. הכל לטובה. תשמח אתה יהודי. אין יאוש. מתנות פותחים בבית. החיים זה רצף של אומנים. שום דבר לא מקרי. אתה יכול לחזור ולהיות טהור, יש תשובה. התבודדות ראשונה תחת השם מדיטציה הבהירה לי שיש כאן משהו. הנשמה שלי מרגישה את זה. זה ברור לי. מה זה? זה הצדיק שצלל להרים אותי? ייתכן. מה כל הדיבורים הרוחניים האלה? יש מקום שהוא רק רוחני והוא לא בהודו. כנראה שכן. תחנת ביניים למחפשים. פנים נוספות ליהדות. מעודכן כמו שיקוי רפואה שקלע בול. סעודות ותפילות שכמעט לא הבנתי, אבל האוויר היה מחוייך. ממוקד בנשמה. לקדוש ברוך הוא יש סוכנים שאפילו אני עם כל הנסיון לא יכולתי לפענח מי הם.
בדרך להודו חשבתי שהיה נחמד ושמח אבל זה לא מייצג. הגעתי להודו אבל ישבתי שם וקראתי את כל הספרים שהבאתי מאומן. ומאז אני מגיע כל שנה לבדוק מה יש שם. בדרך אני לא מבין מה אני עושה, ואז מתחיל האוויר עם האהבה לנשמה. בדרך חזור אני ממלמל את אותו משפט. אני רוצה לחזור לכאן עוד פעם.
בכל פעם שחזרתי נוסף עוד משהו בחיי. שבת, תפילין, נישואין, ילדים. כעת אני נשוי פלוס חמישה ילדים מתוקים. יש לי תחבושת על הראש מהניתוח שהצליח מעל למצופה. הנשמה שלי, הישראלי והיהודי שלי התחברו באומן. מישהו שם קשר את החוטים. המון מתנות נפתחו בבית. לנשמה שלי יש כתובת, קוראים לה רבנו. אני מנסה כל שנה להבין לקראת ראש השנה למה אני נוסע. לא מצליח לענות.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן