על בריאת האדם קטרגו שני מלאכי חבלה. עוזה ועזאל, ובקיצור – עזאזל.
שלא יברא. האדם הוא חוטא, הוא שקרן, הוא נואף. שלא יברא.
כשעומד הכהן הגדול וטורף בקלפי את גורלות השעירים, שעיר אחד לה' ושעיר אחד לעזאזל, הוא מתוודה את עוונות ישראל על ראש השעיר לעזאזל ושולח אותו למדבר. כיוון שהוא שורש לכל העוונות.
מסביר בעל "מי השילוח": בלבו של כל אדם צפון קול ארסי, שלוחש כל הזמן: "אני לא טוב, לא מגיע לי להיות קיים בכלל, אני רע, אני שקרן, ה' שונא אותי, אני שונא אותי".
הקול הזה הוא קול הקיטרוג של עוזה ועזאל. הקול הזה הוא שורש כל העבירות שהאדם עושה. כי אם אני כזה גרוע אז יאללה, בוא נהרוס הכל, ממילא אני חסר סיכוי. את הקול הזה אנחנו משליכים בעזרת ה' מראש הצוק עד שכל איבריו מתפרקים. שילך לעזאזל.
בווידויים של יום כיפור השלכנו עוד מעשה של עוזה ועוד דיבור של עזאל עד שנטהרנו, עד שהזכרנו לעצמנו את קולנו האמיתי.
אם היינו זוכרים כמה אנחנו אהובים, אם היינו לומדים להרגיש כמה ה' אוהב אותנו, לא היינו מגיעים למקומות שאליהם הגענו, לא היינו פוגעים בעצמנו ובו.
במקום דרשות על אימת יום הדין ושאם לא נעשה תשובה נמות, צריך ללמד אותנו כמה אנחנו יפים, מופלאים ומקסימים. אנחנו חיים בתקופה קיצונית, חיצונית ומטורפת. כל תנועה קלה לעבר קדושת החיים והתורה היא הישג שלא יאומן.
אחרי יום כיפור יוצאים לסוכה. חג האהבה. אהרון הכהן. אוהב את הבריות, מאמין בהם, רואה בכל אחד ואחד את יופיו וקדושתו. כשם שהאיש מספר על אהבתו לרעייתו בפרחים, כך הקדוש ברוך הוא מספר לאדם את אהבתו אליו בפרחים. אם לא כך, אז מה התכלית של השפע הגדול והצבעוני כל כך של הפרחים? מי נהנה מכל היופי הזה? רק האדם.
הפרחים, הסוכה, הם שיר אהבה ששר ה' לאדם. אתם שומעים?