תקופת בין הזמנים עוברת על כולנו, אבל כמו כל דבר שעבר עלינו השנה – היא אחרת לגמרי.
מצד אחד, "מה העניינים, לאן אתם נוסעים?" – עולים לצפון. "מה לצפון, לחופשה כמו פעם?" – כן, נמצא איזו פינה. "רגע, אבל יש מלחמה בצפון…". – כן, נכון, יש מלחמה, אבל נמצא מקום שאין בו מלחמה… מוזר. חיים שמתנהלים בדיוק על פי הנוסחה הזו. אנחנו מתחמקים מהמלחמה, ומנסים לחיות באיזה סוג של שגרה או חיים שהכרנו, בצל המלחמה. מצד אחר, אנחנו פוגשים את הכאב של המלחמה כל הזמן. הוא הולך איתנו בבטן. יש צד אחד שמדחיק אותה וצד אחד שחווה אותה.
חבר בצפון כותב לי שאחד הדברים היותר קשים לאלו שנשארו בצפון ולא פונו, כיוון שעוד ועוד אזורים נכנסים לטווח הטילים, זה שאתה קם בבוקר ואתה לא יודע מה יהיה. הוא לא יודע אם שנת הלימודים תיפתח, אבל זה עוד בסדר. זה שהוא לא יודע מה יקרה בעוד דקה ושתיים – זה כבר מוציא את האדם מדעתו, ולכן הוא נזרק כמו כולנו ומוטח אל קיר האמונה.
שני הצדדים הללו, שמתבהרים מאוד חזק בבין הזמנים, מראים לנו שיש מלחמה ויש מי שמדחיק אותה. מי שמדחיק אותה זה ודאי אלו שכנראה מנהיגים פה את העניין, או מי שמכונים 'מנהיגים', שכבר כמעט שנה עוד חושבים אם צריך לתקוף את חיזבאללה או לא. אבל מה עולה מכל הסיפור הזה? שאין כאן ישוב דעת.
מה זה יישוב דעת?
בלימוד היומי בספרי רבנו, יש פסקה בליקוטי מוהר"ן (ח"ב, תורה י) שבדיוק מדברת על יישוב הדעת. אבל לפני כן, איך אנחנו מיישבים את דעתנו? האם אנחנו מונהגים על ידי יישוב דעת? האם דעתנו מיושבת?
יישוב הדעת הוא למעשה זמן ההתבודדות, לנתק את עצמך מאירועי המציאות ולעמוד מול השם יתברך. כך בסיפור המעשייה הראשון ב'סיפורי מעשיות', ב'אבדת בת מלך', המשנה למלך שמחפש את בת המלך כמעט לא יודע היכן לחפש אותה והוא בעצם אבוד בעולם. איך הוא מיישב את דעתו? כשהדעת משוטטת איפשהו בין הרבה נתונים, הוא מיישב את דעתו כשהוא לא נותן אותה החוצה אלא מכניס את הכל לקשר עם השם יתברך, והוא פשוט מדבר עם השם.
נו, ואיפה התשובה? איפה הכספומט? אי אפשר לדעת. זה לא בא כזה מהר, אבל ההתבודדות עצמה היא כבר יישוב הדעת. עצם ההבנה שיישוב הדעת שלי יהיה ביני לבין השם, זה כבר סוג של ישוב דעת. אולי לזה התכוונה התורה בכך שיעקב היה "איש תם יושב אוהלים". ההתבודדות זה לעצור מכל הסחות הדעת שיש בחוץ, ליישב את הדעת ולשוב אל השם.
רבנו אומר שם כך: "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם שום דעה ואינם יושבים עצמם, והעיקר להשתדל ליישב עצמו היטב. מה התכלית מכל התאוות ומכל עניני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף כגון כבוד, ואז בודאי ישוב אל ה'".
והנה הפאנץ': "אך דע, על ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו ליישב דעתו. רק על ידי השמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו ויוכל לישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החירות".
על איזו שמחה אתה מדבר איתי עם כל מה שכואב וכל מה שקורה סביב? נכון, קשה לשמוח, אבל רבי נחמן אומר שככה יבוא ישוב הדעת.
אני מנסה ליישב את דעתי ולערוך הבחנה בין כאב לשמחה. אני כואב את מה שעובר על העם שלי, בוכה על כל חייל שמוסר את נשמתו לטובת העם שלו, על כל חייל פצוע שאני פוגש אותו – בין אם זו פציעה נפשית או פציעה גופנית, כואב כשאני רואה את ההורים שאיבדו את הדבר ששימח אותם כל החיים. אז מה עניין השמחה פה?
השמחה, אומר רבנו, היא לא ההפך של העצב, השמחה היא ההפך של מרה שחורה. מה זה מרה שחורה? ייאוש. כשיש תקווה, יש שמחה. כשיש מוצא, יש שמחה. מה שרבנו אומר זה שאנחנו בעצם רחוקים מהשם יתברך, וכדי להתקרב נועד בדיוק העניין של ההתבודדות, שם אתה צריך לבקש ממנו להתקרב אליו. והכאב – הוא הדלק של הרצון שלך, המקום שמכוחו אתה יכול להפעיל את המנועים הללו שנקראים הרצון להתקרב להשם יתברך.
וזה כואב, יש לנו המון המון כאב שנצבר השנה הזו, והוא ישמש כרצון בעזרת השם עוד לעשר שנים ויותר של שינוי עצום שמתרחש בנו.
אחד מהישובים שהתיישבו על הדעת במהלך המלחמה, זה יישוב ארץ ישראל. פתאום אין שאלה בזה, כולם מבינים שקיום ישוב יהודי הוא הדבר ששומר הכי הרבה על הביטחון. פתאום כולם מבינים שישוב ארץ ישראל בכלל לא תלוי בצבא. שימו לב: כמה זמן ארך להוציא את אנשי גוש קטיף ולגרש אותם מחוץ לרצועת עזה? בתוך שבוע. וכמה קשה להיכנס חזרה בעזרת השם, כשנחזור לכל אדמה שממנה יצאנו? זה יארך הרבה זמן.
יישוב ארץ ישראל הוא דבר שמצד אחד קשה, אבל הוא קשור ליישוב דעת. כשאין ישוב דעת, אז מתחילים לראות בצורה שגויה ולערבב בין אח לאויב. מי שמיישב את ארץ ישראל, הוא בעצם מיישב את דעתו.
סיפר לי חבר באחת הגבעות, שלאחר השבעה באוקטובר הם התחילו להגדיל את שטחי המרעה של העדרים. רצף אדמות שבנתה הרשות הפלסטינית בין אזורים שנועדו לסגור על ישובים יהודים, נפרץ על ידי רועי צאן שגילם נע אולי בין 15 ל-16 שנים. יתכן שמה שרועי צאן עושים עם עדר קטן באזור מדבר יהודה או הבקעה, לא יכולה לעשות חטיבה שלמה ואפילו לא אוגדה שלמה. זה יישוב דעת.
יישוב דעת זה כשאני מקבל שיחת טלפון מישראל גולדברג, יהודי יקר שמארגן שבת במלון הר הזיתים, ואני שואל אותו: "רגע, זה בתוך שכונת א-טור? זה בלב הערבים!" והוא אומר: "כדאי לך לבוא ולראות מה הולך שם". כשבאתי ביום שישי, ראיתי יהודים שמיישבים את המלון שנמצא על הר הזיתים, מלון שמדינת ישראל החזירה לרשותה בשנת 67', ובו בשנת 1964 הכריז ערפאת על הקמת ארגון אש"ף שעתיד להפעיל את כל הטרור בשנות השבעים, השמונים ועד לימינו אלה. שם, אל המלון הזה, מגיעים יהודים, מכשירים אותו ועושים שבת.
שאלתי את ישראל גולדברג: "איך עושים כזו שבת?" והוא אמר: "תראה, אני מסביר לאורחים שבעצם יש פה מדבר. זה לא מלון של פינוקים, אבל זו שבת שבה אתה מיישב מלון, ושאם לא אתה לא תהיה פה, אז הערבים ממזרח ירושלים יהיו". ככה לוקחים כזו נקודה, ואט אט הופכים אותה לעוד נקודה טובה, ובעזרת השם יהיו שם חתונות שצופות על על הר הבית, כמו שיש שם אירועים והרצאות ושבתות קדושות.
יישוב הארץ כיום זה בעצם לקחת חלק במלחמה העיקרית, ורואים שם ניסים ונפלאות. צאו לאזור הבקעה, לאזור השומרון ולמדבר יהודה, ותראו איזה פלא מחוללים אותם ילדים עם עדר קטן, שבעצם סוגר רצפים טריטוריאליים שמדינה לא הייתה יכולה לתת להם פתרון גם בעוד עשר ועשרים שנה, והנה זה קורה.
אז מה אנחנו מבינים מכל זה? שאנחנו צריכים לעצור וליישב את דעתנו ולראות מה מושא הכוח האמיתי שלנו. האמונה, השמחה, ובראש וראשונה ישוב הדעת. אז בואו נתחיל ביישוב ארץ ישראל, ושם בגבעות היפות של ארץ ישראל ניקח איזו פינה ונתבודד, ניישב את דעתנו ובעזרת השם נתקרב לשם יתברך ונצעד בדרך שהוא מתווה לנו ברחמים גדולים.
