זהו, נגמרו החגים, חוזרים אל המציאות. בעצם, המציאות הזו הייתה גם בתוך החגים, ברגע הזה שרקדנו בשמחת תורה ולא יכולנו להתנתק לא מהתורה ולא מהזיכרונות של מה שהיה שנה שעברה. זהו זה, המציאות שלנו מעורבת בכאב אבל עם המון המון רצון. הקטבים שהמציאות נעה בהם, אלו הם הקטבים של חיינו.

את כולנו תופס הכאב העצום הזה שיש בלראות את פניהם של החיילים הנופלים בכל כניסת חג, בכל כניסת שבת, או בכל פעם שפותחים את הטלפון ושומעים את ה'הותר לפרסום'. ואז, כשנכנסים פנימה אל תוך הסיפורים, מתחילים לקרוא על הנשמות הקדושות הללו ולהשתומם: איך יכול להיות שכאלה אנשים טובים היו בתוכנו, בינינו ולידנו, והם היו כאלה מדהימים, זוהרים ומוארים, ורק אחרי שהם נקטפים אנחנו מתחילים להבין מי הם היו?!

בבית כנסת ביבנה, כשביקשו ממני לציין שנה להירצחם של שניים ממתפללי בית הכנסת בשמחת תורה, התחלתי להתוודע לעומק הנשמות הגדולות הללו שעלו בסערה השמיימה.

אב אחד ניגש אליי עם מדבקת מגנט, ואמר שזה היה שומר המסך של הבן שלו, גיא עזר הי"ד. הוא סיפר שהילד גדל אמנם בבית דתי, אבל לקראת התבגרותו העדיף להישאר כן עם תפילין ופחות עם שבת, נע ונד בין ההלכות והמצוות, אבל בטלפון שלו היה שומר מסך שגם כשהטלפון נדם אחרי השיחה האחרונה, שומר המסך נשאר פתוח ודולק עד שהטלפון הוחזר להוריו של אותו גיבור.

אז מה היה כתוב בשומר המסך של גיא?

חוקי האושר:

אל תשנא

תחיה בפשטות

צפה למעט

אל תדאג

תחייך תמיד

תיתן הרבה

תיהנה מהרגע

נפלת? תקום

תזכור שהשם תמיד איתך

ילד שהוא בקושי בן 20 כותב כאלו טקסטים. מצד אחד, אלו טקסטים ששומעים כל יום, אבל זה שמר את המסך שלו ואת זה הוא שינן כל יום.

אנחנו חיים בתוך פער גדול.

מצד אחד, אנחנו רואים מה חיכה לנו בגבול הצפון. הדחקנו את זה 20 שנה ולא רצינו להאמין, ורק כאשר היה לנו מספיק אומץ נכנסנו פנימה לדרום לבנון וגילינו מה המשמעות של הביטוי 'לשבת על חבית חומר נפץ'. מנהרות, בונקרים, טילים, פצצות – כל אלו תוכננו לעשות בתוכנו את אותו טבח שהיה בשמחת תורה. יתכן ששמחת תורה בכלל היה קריאת השכמה. אמנם מדממת וכואבת, אבל יחסית ברחמים לעומת מה שתכננו לנו אויבינו בגבול הצפון. לעולם לא נוכל להבין את זה, את גודל השנאה של אויבינו.

להבדיל, מצד שני, אנחנו לא יכולים להבין עד כמה עמוקה היהדות, עמוקה התקווה ועמוק הקשר עם השם יתברך בלבו של כל אחד שמופיע מול עינינו בתמונה האחרונה שלו, או בכל אחד שעדיין נלחם, או בכל אחד שמחכה למלחמה.

היהודי החבוי היטב, יוצא החוצה אט אט. אנחנו עוברים תהליך עצום של גילוי היהדות – בצבא, במוזיקה, וגם בשירי הנחמה בבתי האבלים. כן, לצד סיפורי גבורה שמעתי גם שירים. אמנם בבתי אבלים לא נהוג לשמוע שירים, אבל שיר אחד שחצה את כל תקופת החגים – מאומן בראש השנה, ביום כיפור ובעיקר בשמחת תורה – היה השיר הכי פרדוקסלי שאפשר לשיר. מצד אחד, אנחנו במצב הכי קשה וכואב שהיה לנו בשנים האחרונות ובכלל בדור הזה, ומצד שני כולם שרים כך: "השם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב".

רק טוב? כן, מתוך הכאב הגדול שבו אנחנו נמצאים, התגלתה דווקא היכולת שלנו לראות את הטוב. הקפיץ המטורף הזה של המציאות, שנמתח לעומק הבור אליו נפלנו, מקפיץ אותנו החוצה ומגלה את הכוחות שלנו. עם ישראל חושף לאט לאט את הלבושים הפנימיים שלו ומתגלה בכוחו הרוחני. מסירים כיסויים והאמת יוצאת לאור, מהבטן – החוצה.

כשרמטכ"ל מסיר מזרועו של לוחם את התג של משיח, זה אומר מצד אחד מה הוא חושב, אבל מצד שני זה אומר שהצבא מחכה למשיח. רוב הצבא מחכה למשיח, אם לא כולו. כשעם ישראל נתון במלחמה בשתי זירות ואנשים שרים פה "ועוד יותר טוב" – זה לא ניתוק, זה שיא החיבור. זה חיבור לאותה נקודה שמתגלה דווקא בתוך החושך הזה של מלחמה, לנקודה הזו שאין ייאוש בעולם וחייב להיות פה טוב. יש כאן מהלך אלוקי היסטורי, תנ"כי, ואנחנו חלק ממנו. רק מבקשים מאיתנו לעשות את מה שביקשו מכל קודמינו בהיסטוריה היהודית – להאמין, לקוות, להתפלל ולדעת שיש סוף טוב.

זו מלחמה גדולה של טוב ורע, של הטובים ברעים. גם אם הרעים מספרים לעצמם שהם טובים, הם יודעים את זה. אני שומע את זה, אני מקשיב להם. העולם הערבי והעולם בכלל ממתין לתוצאות האמת של הקרב הזה, ובקרב הזה נלחם עם מדהים שמתחיל לגלות את הכוחות שלו ואת זכות קיומו, ולהבין שבעצם כל המלחמה הזו היא על דבר אחד – על יהודי מול כל העולם.

"ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב…". לפעמים אני חושב: איזה שיר מנותק זה! ולפעמים אני חושב: איזה שיר מחובר, איזה שיר! כל כך גבוה מעל האירועים, כל כך בתוך האירועים, שיר שלא קשור ומאוד מאוד קשור. אלו התנועות שקורות לכולנו בלב, בנפש וגם במציאות – מעומק העומקים לשיא הגבהים. "אם אסק שמים שם אתה" – אבל שם זו לא חכמה, והנה גם אם "אציעה שאול" – כשמבקרים בבית משפחות החיילים שנפלו, אפשר לשמוע את ה"הנך".

כשאֵם שכולה אומרת: "איזה זכות זו להיות יהודי, רק בגלל זה צריך לרקוד", זה אומר שהכאב שלה הוא כאב עצום, כאב אין סופי, והוא מייצג צד אחד בנפש, ומצד שני יש כאן הבנה שלמה של מה שקורה לעם היהודי בזכות הנופלים הללו, וזו גם סיבה לשמוח. זו סיבה לשמוח כשיהודים מתאחדים ומתאגדים סביב רעיון אחד, כל כך פשוט – אותו רעיון של "לך לך", הרעיון של אברהם אבינו.

הנה זה, ה"לך לך" של כולנו בתור עם. השבוע, כשנקרא את הפרשה, נזכור שאברהם אבינו לימד אותנו שכדי להגיע לפנימיות ולעצמיות שלנו – "לך לְךָ" – צריך לצאת מהילדותיות, מהמקום הנוח שהיינו בו לפני המלחמה, ולהתחיל ללכת אל הארץ המובטחת. גם כש"הדרך ממעטת" וגם כשהארץ היא לגמרי שונה מכל החלומות, יש בנו אותו גרעין פנימי שאומר לנו: תמשיכו, כי יהיה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב.

את הטוב אפשר לראות מאותו עומק של כאב. הכאב הזה, בלי להמעיט בגרם בערכו, גורם להרבה רצון להיות יהודים, רצון להיות בגאולה, רצון לומר בגאווה: הצבא שלנו הוא צבא אמוני, הצבא שלנו הוא צבא שרוצה לבנות את בית המקדש, הצבא שלנו מבין כבר לאט לאט על מה אנחנו נלחמים ועבור מה. וכל אלו שעדיין לא מבינים את זה, כנראה עדיין לא מבינים שיהיה פה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב, ולטוב הזה יהיו פנים, דמויות ושמות של יהודים שייוולדו פה ושל יהודים שבזכותם אנחנו נוכל לחיות פה עוד יותר טוב.