שואל הילד שבתוכי למה צריך נחמה אחרי החורבן, הרי אפשר בלי החורבן ואז לא נצטרך נחמה. למבוגר שבי לא נעים להודות שלפעמים הוא לא יודע מה מנחם אותו באמת. מה שהוא מחשיב כנחמה מתגלה לעיתים כעוד מפח נפש. אז מה מנחם אותנו באמת? ואיך אחרי חורבן והרס של בית המקדש שלנו אפשר לצאת לדרך חדשה בעזרת אותה נחמה?
אז הפתרון שלי מתחיל בדרך כלל בהתנגשות שבין המערב למזרח. בדרך כלל המערב שמספק קידמה, יעילות וטכנולוגיה מביא איתן "ערכים" כמו רציונאליות ושכלתנות, ומטעה אותנו לחשוב שככה זה החיים וזו הפיזיקה שלהם בחוץ ובפנים. החיים האמוניים אומרים הפוך: הכל בלב והעולם שאתה רואה הוא כיסוי לעולם פנימי.
מתי חופש?
בתחילת דרכי כבעל תשובה היה קשה לי להסכים עם תובנות רבות. היום אני מבין שהיה לי קשה לצאת מהמחשבה המערבית שהוטמעה בתוכי באלפי סרטי קולנוע מהוליווד. המערב רוצה תוצאות וה' יתברך רוצה מאיתנו דרך. המערב רוצה לגדול תמיד בשם הצמיחה ואילו החיים האמוניים אומרים יש לך הכל. אתה לא צריך הרבה. המערב מחשיב את התחכום ואילו האמונה, את הפשטות והתמימות.
זכורה לי שיחה עם חבר מיד לאחר שחזרתי בתשובה. שאלתי אותו מתי יש מנוחה מהמצוות, מכל התפילין, השבת, הכשרות וההידור. מתי יש חופש ביהדות?
"חופש?" הוא שאל, מתאפק לא לצחוק. "אתה מתכוון לבין־הזמנים?" ניסה שוב.
"לא", אמרתי, "מתי יש קצת פאן? תחנת רענון כדי לחדש כוח ולחזור?"
הוא צחק. "אתה כזה אמריקאי… רק במערב זה מחולק לעבודה וחופש, עם כל מיני מונחים של מילוי מצברים. אתה חוזר עייף יותר מחופשות כאלה. לא תוכל לאהוב את עבודת ה' אם תחכה לחופש, כאן זה הרצון וההתמדה שלא יוצאים לחופש. זה הנשימות שלך".
תלמד לכאוב
בזמנו, אם לומר את האמת, התבאסתי שזה כך. היום אני מבין שזה הכי טוב בעולם, ולענייננו: הנחמה בעולם המערבי היא הפסקת הכאב על־ידי משכך כאבים. אם כואב לי משהו אז כנראה משהו לא בסדר, וכדאי לעשות משהו שיוציא אותי מזה מהר. לאכול, לבלות, לבהות בטלוויזיה – העיקר לברוח. בטן מלאה בתוספת אייפון מרגיעה את הכאב.
אבל זו לא האמת. לא לכך נועד הכאב. מה הקדוש ברוך הוא רוצה לומר לנו דרך החורבן – "הרסתם, פישלתם ולכו להתעלם מהכאב"?
הנחמה היא בלכאוב ולהבין שאני אתכם ואוהב אתכם. האהבה היא הנחמה שלנו. כשבאים לנחם חבר שיושב שבעה, האבל מתנחם מעצם אהבתנו אליו. באנו וישבנו לידו כשקשה לו. ושתקנו. אבל נורא רצינו להיות איתו. זו נחמה.
הקדוש ברוך אוהב אותנו. הוא יישאר איתנו תמיד, וזו הנחמה שחוזרת בהפטרות הנחמה. האהבה שלו אותנו למרות הכאב, החורבן והקושי היא זו שיכולה להרים אותנו שוב. כל דבר יכול להישכח, אומר ה', אבל "אנוכי לא אשכחך". "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם". זו התשובה. זו העבודה. זה הכי מעודד בעולם לדעת שאנחנו אהובים בשמיים וגם בתוך עצמנו ולדעת שאנחנו נבחנים ברצון שלנו ובקשר שלנו.
מבקשים נאמנות
אלו טקסטים מאוד רומנטיים אז כדאי לעבוד כדי שגם נרגיש אותם בצורה הזו. וכעת למבחן הקבוע: איך זה קשור אליי, מה מנחם אותי, איפה אני עם זלילה ונשנושים כנחמה, האם כשאני נכנס הביתה לאחר יום עבודה אני עוזב את האייפון או חוזר לבהות בו כדי לא לשמוע מה קרה בבית?
יש נחמה והיא לא רק בשמיים, היא מתחילה בשמיים ומגיעה עד הלב שלנו. אהבה מנחמת מקימה על הרגליים. נאמנות זו שפתה ורצון זה הדלק שלה, והכאב לא אמור להפחיד! הילדים שלנו לא מתרשמים מעוד יום כיף בג'מבורי, הלב שלהם מבקש נאמנות, שנהיה גם מחר ולא נעזוב. כשנותנים להם ממתק כדי שישתקו הם מתחילים לבלבל נחמה עם משכך כאבים. כך גם במערכת היחסים עם בני הזוג שלנו.
המשנה למלך ב"מעשה מאבדת בת מלך" של רבי נחמן, מצא אותה כי התמיד בקשר וברצון ומצא את הנשמה שאבדה לו. בהוליווד הוא לא היה מקבל תפקיד ראשי כי הוא לא מוצלח ולא גיבור, אבל אצלנו הוא מצא אותה בגלל שאהב אותה. אין ייאוש בעולם כלל. ה' יתברך אף פעם לא מתייאש מאיתנו. וואלה, זה מנחם לאללה.
