"אני חולה נפש, גאוותן, חוצפן, גבה לב, דרשן צומי אובססיבי, בעל הערכה עצמית גבוהה מידי. אני כותב לעצמי, בלי לחשוב, מנסה להיות מתוחכם, ציניקן, שדוחה כל תוכחה, מנסה להיות מצחיק, אבל לא ממש מצליח…"
כתבתי את הפסקה הזו בגיל 16 וחצי, מצאתי אותה מקומטת בתוך קופסת הפלסטיק הגדולה שבה אני שומר את כל זיכרונותיי הכתובים מגיל 14. פעם בכמה שנים אני פותח את הקופסה, עושה מעין מסע בזמן, פוגש את עצמי בכל מיני נקודות חיים שכבר הספקתי לשכוח. בפעם האחרונה גיליתי שני דברים; הראשון הוא הכמות הבלתי מוסברת של העצב, הדיכאון והביקורת העצמית הנוראית שהייתי שרוי בהם במהלך גיל ההתבגרות שלי. הגילוי השני, שדווקא הצליח לעודד אותי, היה רמת הכתיבה הבוסרית והמגושמת שבה הבעתי את עצמי. אם הייתי מקבל היום למייל חומרים של הבחור המתוסבך הזה לא הייתי נותן לו יותר מידי סיכוי להפוך בעתיד למישהו שעוסק בכתיבה כזו או אחרת. לא כולם נולדים אלתרמן, וכישרון טבעי הוא רק נקודת פתיחה חמודה. אבל זה נושא בפני עצמו, ברשותכם, אני רוצה לחזור דווקא אל הגילוי הראשון שמצאתי בקופסת הפלסטיק שלי.
בזמן האחרון אני פוגש הרבה אנשים עצובים. מדברים איתי על חיים בלי משמעות, על שנאה עצמית, דיכאון שלא נותן לקום מהמיטה בבוקר, מחשבות קשות של מאיסה בחיים, ייאוש. הנה הודעה שכתבה לי מישהי לא מזמן: "יכול להיות שנשמה של אדם תדעך? כמו נר? פשוט תכבה לאט… אתה יודע, שכבר נראה שאין שום רגש. אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי…" אין לי תשובות ברורות ובטח שלא תהליך טיפולי להציע. בעיקר אני מנסה להקשיב, מנסה להבין באמת, קראו שוב את הפסקה למעלה שכתבתי בגיל 16 ותבינו שחיי לא תמיד היו תותים, את רוב כיתה י"א העברתי ישן במיטה. לפרקים זה היה ממכר.
יש משהו עצמתי בדיכאון, יש משהו כל כך חזק בעצבות שאנחנו לא באמת רוצים לעזוב אותה. השירים הכי גדולים נכתבים דווקא ברגעים של משבר, הספרים הכי גדולים הם ספרי הטרגדיה, האלבום הכי גדול של אביתר הוא הראשון, לא ככה?
הלוואי נדע שזו טעות, הלוואי נדע כמה אנחנו מדהימים ומדהימות, נקודה טובה ועוד נקודה טובה. כמה טוב יש בנו להאיר עולם, כמה יש לנו להספיק. הלוואי נפנים כמה עצמה יש בטוב, בשמחה, בצחוק. הלוואי נאמין שאנחנו שווים, שאנחנו אהובים, שאין גבול לחשיבות של הקיום שלנו, שה' יתברך מאמין בנו ביג טיים ומי אנחנו שנחליט אחרת? הלוואי נתמלא בענווה אמיתית. הלוואי נחיה ולא נמות, לא נאבד את עצמנו לדעת, אפילו לא לרגע.