בס"ד

חומוס בשירות הקדושה

חומוס בשירות הקדושה

אני מנסה לכתוב את הטור השבוע כשרעשי הרקע של המציאות מתדפקים על הדף. אני לא רוצה לכתוב עוד פעם על פיגועים ועל כוחה של האמונה בארץ ישראל, אבל לכל נושא שאני בורח אליו זה חוזר אלי תמיד. מנסה למצוא בין בלק לבלעם איזו נקודה פנימית ללא מחלוקת, לא מוצא. איך שלא מנסה לראות את זה, יש לזה תמיד צליל דומה. משהו קורה מסביב בכל מעגלי החיים, מהפנימיות ועד לשכבה הכי חיצונית. משהו שאני נקרא אליו ואני לא מצליח להבין מה גודל השעה ועד כמה הכל גדול ומכריע.

בדור של הרשתות והווטסאפים, כל דעה וכל הרגשה יכולות לקבל מקום והקשבה. לפעמים מרחבי הרשת עוזרים לי בשעת מצוקה. עם כל היאוש והכאב אחרי הפיגוע בעלי, התחלתי לקבל הודעות ממחלקת העידוד של עם ישראל. הראשון היה קיבוצניק משמרת שהגיע לחומוס אליהו בכניסה לעלי כדי לעזור בהכנת החומוס, משהו במתנחלים הזכיר לו את החלוציות של מייסדי הקיבוצים.

בעל חנות קרמיקה שיתף בפוסט ברשת שלפני שבועיים הגיעו זוג הורים מיד בנימין לבחור מוצרים לקראת שיפוץ. "היה שם איזה חיבור של אנשים עם לב, פנים יפות, אמת וכנות", כך הוא כותב. "אחרי שבוע כשהתקשרתי לשאול מה קורה, נודע לי שהם יושבים שבעה על בנם שנרצח בפיגוע בעלי. לא יודע למה, הגעתי לנחם. ראיתי קהילה תומכת ומדהימה. ראיתי שם חיילים עם נעליים אדומות מאובקות עם כיפות ופאות, אהבה לארץ ישראל ועם רוח יהודית שהעלתה לי שאלה אחת: מה קרה לעם שלי, שגרם לי לראות דתיים בכזו שנאה. טובי בנינו נרצחים ואנחנו מלבים את השנאה".

הפוסט ממשיך להכאיב עד המילה האחרונה. מה קרה לנו? הוא שואל באמת עם רצון לדעת. הוא מזכיר גם את אותו סרטון של צעיר חרדי שסופג בזיונות באוטובוס בהוד השרון. למי שקילל אותו לא היה אכפת שאותו חרדי עם פאות הוא קצין ביחידה מובחרת. אותה אישה ביקשה ממנו לא ללכת עם כיפה. עד כדי כך. הפוסט הזה הוא אכן מהלב והוא גם הרהור תשובה. נכון, זה מזעזע. אבל לא על מנת לזעזע אלא על מנת להתעורר.

במציאות של התקשורת זה נראה כואב ומפולג, אבל במציאות צריך גם לראות מה קרה בחומוס אליהו מאז. יום שישי, אינסוף הזמנות של חומוס מכל כיוון. מבקרים, אופנוענים, מטיילים וסתם יהודים שבאו לתמוך. מעין כינוס כואב אך מעודד. רוח של יהודים זה לא דבר שנעלם, זה כל כך קיים, רק צריך להתעורר לזה. כמו במקרה שלי האישי, כך גם כאן הערבים עושים שירות להפיח את הגחלת בלב היהודי.

נכון, זה כואב ומדמם, וגם תופס בעיקר את אלו שכבר מיישבים את הארץ ועובדים את השם. הם אלו שמבוזים, הם אלו שנרצחים. הם אלו שרוצים להרגיש נורמלי לנגב חומוס, אבל הערבים מזכירים להם שהם יהודים לא רצויים. הערבים עושים את תפקידם והכל מהשם יתברך, אך האם אנחנו קוראים היטב את המכתב שנכתב בדם מהשמיים? האם אנחנו מתקדמים בחיבור לתורה ולארץ ישראל או שקופץ עלינו רוגזו של עשיו כשאנחנו בטוחים שהערבים יהפכו לסקנדינבים. לא יודע, אבל ברור לי שמה קורה כאן זה לא יאוש. ברור לי שהמציאות היא הרהור תשובה אחד גדול, שרק בשבילו שווה לבוא לעולם כזה מבלבל.

ניצחון הרוח הוא ודאי, אנחנו רק צריכים לכוון שעונים. לראות את עם ישראל בחומוס אליהו ולא את המפגינים בקפלן, זה לראות את הטוב. הרי מה אמר בלק לבלעם: "הנה עם… יושב ממולי". הנה עם. בתכלס, כל שאר הקבוצות שנגדנו שמתקראות עם הן לא באמת עם. כמו שאמר המן "ישנו עם אחד". נכון, מפורד ומפוזר – אבל אחד. בלעם, בלק והמן רואים בנו עם, אולי כדאי להקשיב להם בזמן הקשה הזה.

השבוע הקודם, שהיה כאב אחד מתמשך על רצח יהודים והפקרתם על ידי מי שהיה אמור לשמור עליהם, משתנה אט אט עם מעט רוח אחרת של תקווה. יהודי זה אינסוף. לא יתכן שכך הסיפור יגמר. נכון, כנראה שנתעורר לעוד מלחמה אבל הלב, הלב שלנו, לאט לאט מתחיל לתפוס את מקומו ולומר לשכל: משהו לא מסתדר לי עם מה שהעולם אומר לי, אולי אפשר אחרת. כך עם עוד יהודי ועוד אחד שבשקט בוחר לומר מילה טובה, לערבב חומוס, לשלוח עוד מתנה לחיילים במקום לבזות אותם. כך אומר רבי נחמן: מנקודות טובות כאלו בונים מקדש.

אגב, את אליהו מחומוס אליהו אני מכיר זה שנים: בעל תשובה שהכניס את רבנו אל תוך הצלחת, את החיוך של סמיילי עם הפאות לחומוס הכי טעים במזרח התיכון. בהתחלה, כשהוא עוד נלחם על הסניף הראשון, הוא ידע מה הוא רוצה: חומוס עם הרהור תשובה ושמחה. זה בטח קרה לאלפי יהודים שעברו ליד הצלחת המחייכת, הפעם לצערנו עם דם וכאב, אבל זה קורה. אפילו חומוס לא יכול להיות חף מרוחניות בימים אלו. ככה זה העידן הזה, גם החומר עובד בשירות הקדושה.

על כל צעקה בקפלן יש הרהור תשובה בחומוס אליהו. כך מעוררים מתוך הריסות ומתוך הבזיונות, בשקט, כפי שמורה לנו תורתנו. רבי נחמן אומר בתורה ו' שעיקר התשובה שישמע בזיונו וידום וישתוק. כן, אנחנו מבוזים, ואולי בגלל התשובה שאנחנו נעורר גם אפילו אצל מי שמבזה. נחכה, נתפלל ונדפוק על הדלת עד שנהיה כולנו בצד אחד, בצד של הלב.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן