מאז שעלה לאוויר האתר של קרוב אליך ובו כל המאמרים וכל העלונים מאז ומתמיד, זה כבר מתחיל להלחיץ. כל עוד זה היה על נייר בעלון שבת אז אתה מקבל חיוכים בבית הכנסת בתוספת שכוייח וזהו עובר הלאה. בסעודה שנייה כבר אוכלים ושוכחים את מה שכתבת. ידידיה מאיר היהודי היקר והמתוק הזה מקריא מדי פעם את הטורים שלי, אז המאמרים החזקים מהשורה הראשונה מגיעים עד לרדיו. ככל שעובר הזמן אתה מחפש איך להמציא מחדש את הטור ואת עצמך ולהתחדש בטובו במעשה בראשית.
עד כמה אתה מפחד מזה צבי?
בקטנה, אני עונה לעצמי. טור לעלון שבת זה בחינת שבת מנוחה, הכל רגוע, זה לא חדשות ערבים ודיווחים בטלוויזיה. רגועעע.
האומנם? (משתרר שקט של זהב)
האם הקרקע שעליה אני דורך היא אולי פחד יצוק היטב שבסיסו בנוסחה הקדמונית שאולי אני לא אהוב ואני צריך בכל פעם לזכות באהבת הקהל דרך הטור?
לא… לא צריך להגזים, בסך בכל דברי תורה ורשמים מההתבודדות.
אבל כניסה פנימה מגלה שמה שהחשבתי לרצפה הוא בעצם פחד, שמתגלה רק ברגעים חדשים שדורשים השראה. דווקא בשינויים גדולים או כשיש סיכוי להגשים חלום הפחד הזה נחשף.
כן. לך תמציא את עצמך מחדש אחרי שמונה שנים של כתיבת טור. לקראת חודש אדר אני עובר על כל טורי חודש אדר באתר, ומגלה שכתבתי הרבה מאוד על השמחה הנחוצה כל כך בחיינו. השמחה של חודש אדר לפני הקורונה ואחריה. נכתב כמעט הכל עם החיזוקים של רבנו. מה יש עוד לומר? אני בבעיה. אין לי טור לחודש אדר וכך גם יקרה בניסן וכן הלאה. כל מה שכתבת ישומש כנגדך… איזה פחד.
ומה יקרה אם לא אתחדש? ומה יקרה אם לא אכתוב בדיוק מה שמצפים ממני? טוב זה לא ילך ככה. עזוב הכל. צא ליער, העורך ימתין. הנה עוד הודעה עדינה מהעורך. לא משנה, אני יוצא. עדיף לטפל בזה מאשר לכתוב טור שלא יושב על הלב במאה אחוז.
כן יש לי פחד שהכל יקרוס. שלא יקשיבו לי. שלא יאהבו אותי. שלא אכתוב דברי חכמה מדויקים.
רגע צבי, הפחד הזה הוא מאז שקרוב אליך קיים או קודם? ברור שמקודם, עוד לפני הטלוויזיה. מה? ממש לפני? כן כן זה מגיע עד למסיבת חנוכה בגן טרום חובה עם הנר מהקרטון על הראש והפחד בלב. מאז ועד היום בקטנה, אבל עם ברקס גדול בכל פעם שיש פרץ יצירתי שעלול להוביל אל ההשראה ואל החלום.
מאז כתבתי ושידרתי ועשיתי המון דברים טובים. אז מה זה? פחד לא מטופל, פחד לא מציאותי. די מתאים למה שרבנו אומר שכל הייסורים באים מהיראות הנפולות.
מה זה פחד לא נכון? פחד שהוא לא קשור ליראה מהשם אלא רק מפחד פנימי שלא אהיה אהוב ומה יחשבו עלי. בדרך כלל שאלה כמו 'ומה יקרה אז?', ממשיכה את הפחד הנפול שמתפוצץ כמו בלון, ומראה שבעצם אין שם כלום. מה יקרה? יגידו לי שלא עשיתי טוב, ואז מה? ואז כלום.
"כי אין לו לאדם אלא את אותו היום, כי המחר הוא עולם אחר" אומר רבנו כשהוא מסביר את הפסוק "היום אם בקולו תשמעו". יש לי רק את הטור הזה, עם מודעות לפחד אחרי שהייתי ביער ולא קרה כלום, אלא רק הכרתי בזה. ו..? זהו.
אני יכול לכתוב על השמחה למרות שזה הופיע בטורים הקודמים שלי, והשמחה כל כך נחוצה לי בחיים, אני צריך את חודש אדר להיאחז בו ולהתאמץ לעשות קולות כאילו אני שמח, אולי יצא מזה משהו. אני יכול גם להיזכר שלקראת חנוכה הלכתי עם חבר וגיטרה (לא, אני לא יודע לנגן) לחלק 'סיפורי מעשיות' לילדים בבתי חולים. יצאתי משם כל כך שמח, שגם עכשיו אני יכול לשמוח מכך במקום להתבכיין על זה שאולי ארגיש לא אהוב מצד הפחד. יאללה סע.
תכתוב בלי פחד שאתה רוצה להיות יותר שמח ופחות כועס; יותר מיישם את העצות של רבנו ותסיים באיזה כיף להיות יהודי. וואלה רעיון טוב. חודש אדר זה מעלית לקומת שמחה שממנה נמשיך לכל השנה. איך? צאו ליער, דברו על על הפחדים הלא נכונים. ואז? זהו. רק לעשות פעולות שמחות. מעיין, ריקודים, מחיאת כף, משחק בכדור עם הילדים, והשאר… כל אחד ימשיך לבד ויסיים באיזה כיף להיות יהודי!