מסופר על חסיד אחד שיצא מלובלין אל הרב'ה שלו. היה חורף, בחוץ סופת שלגים, הדרכים ריקות, לילה… והוא לבד. הגיע לצומת, ואין לו מושגאנה יפנה! נו, חייב להיות פה איזה שלט או תמרור! אך גם השלט עף בסופה והוא מושלך לו תחת השלג.
אחרי שעה ארוכה של ייאוש, אורו עיניו. הוא ניגש ומרים את השלט. על אחד החיצים כתוב 'לובלין' – העיר ממנה בא! זהו זה. עכשיו כשהוא יציב את השלט עם החץ לכיוון ממנו הגיע, שאר החיצים יורו לו את הדרך ליעדו…
משום מה נזכרתי במשל הזה בימים אלה של אדר, ואני מהלך פה בעמק קסום בלב ירושלים. משהו בו בנמשל מרגש אותי. החץ הזה שמכוון פנימה, הביתה, הוא זה שבמקביל מראה את הדרך לשם, לרב'ה…
בשבילי זה קצת אדר. כל השנה כולה אתה יכול להיות אבוד. אתה מחפש את השלט, את העצה, שלט ימינה, שלט שמאלה. אבל האור של אדר נכנס כמו חץ בלב שלך, והוא עצמו מוביל אותך.
הריחות האלה של השקדייה, והאביב, הזיכרונות, כן… "באדר עלה ניחוח מן הפרדסים". איך ידעה נעמי שמר את סודו של זה החודש? באנגלית, ODER זה ריח. הסוד של פורים לפי האר"י נעוץ בריח. הרי המקור להמן בתורה זו השאלה: "המן העץ?". בפורים, ליום אחד, אנו חוזרים ליום שלפני החטא. לפני הידיעה של טוב ורע – עדדלא ידע. ואיזה חוש מהחושים לא חטא? האוזניים הרי שמעו, הלשון דיברה, והפרי היה טוב למראה נחמד למאכל. רק הריח לא השתתף, ולכן רק 'הדסה' ו'מרדכיא', שהם שמות בשמים, יכולים להכרית את המן ולתלות אותו על העץ. איזה עץ? עץ הדעת, העץ שהנחש עצמו הכין…
מישהו השנה גילה לי עוד רמז: כתוב "חייב איש לבסומי" – להתבסם, מלשון בושם. עד דלא ידע.
ולמה בהגיע תור אסתר אל המלך לא ביקשה דבר? נחזור לסיפור… ובכן, אותו חסיד הגיע כמובן לרב'ה, שהה במחיצתו והתעלה, חזר הביתה והנה… אוּפְּס, הוא שכח לבקש את כל מה שתכנן. בריאות, פרנסה, הפרה שקצת חולה, והעסק… ניסה להסביר לבני משפחתו: תראו, כשאני פה, רחוק מהצדיק ומההתעלות, אני מרגיש שכל כך הרבה חסר לי, אך משהו קורה לי שם, במחיצת הצדיק. פתאום אני מרגיש שלא חסר כלום. לא מבקש דבר… זה הסוד: בהגיע תור אסתר אל המלך – לא ביקשה דבר. המלך מראה לך את אותו חץ פנימה – מי אתה, מה אתה באמת…
איך אומר הרב דובי זינגר? אתה לחוץ? תהיה לפנים! פנימה!
חברים, זה הזמן להיכנס לפרדס התורה. איך כתוב בזוהר? "באדר עלה ניחוח מן הפרדסים"…
