שכונת נחלאות מלאה בטיפוסים מכל הסוגים, ספק תימהוניים, ספק מחפשי דרך.
פעם אחת בילדותי התאמנתי בנגינה בפסנתר על יצירה קשה ומסובכת,
והנה נכנס אחד מאותם הִיפִּים לביתי, הביט בי ושתק.
כשסיימתי להתאמן אמר:
"וואו… אני מוכן לעשות הכל בכדי לנגן ככה!… חוץ מלהתאמן".
לקח לי זמן להבין כמה עומק יש במשפט הזה.
הוא מוכן לעשות הכל! אפילו דברים שדורשים מאמץ גדול.
אבל לא את מה ש ב א מ ת צריך לעשות – להתאמן.
איך תדע מה התיקון שלך? ה'נתיבות שלום' כותב – איפה שהכי קשה לך, שם הניסיון שלך, שם השליחות שלך.
כמו משה רבנו בסנה. תמיד חשב שהוא כבד פה, והנה הוא צריך להתמודד מול ה"פֶה הרָע" הלא הוא פרעה.

אספר לכם על עוד טיפוס. איש חסר בית. זנוח וקשה יום.
הכרתיו כשגרתי בדירת חדר על הגג.
הגיע פעם בחורף בבוקר אחרי לילה ללא שינה,
וביקש בקול צרוד מקום לישון. בין כך וכך נעשה בן בית. נכנס־יוצא מבלי לשאול.
דרכם של הבריות לשאול מי הוא? מה הוא עושה? מה שמו?
אמרתי להם: אני אף פעם לא שואל אותו. לכן הוא חוזר לכאן.
מכיוון שבכל מקום בוחנים אותו או מסלקים אותו, החסד שאפשר לעשות איתו הוא
פשוט – לא לשאול אותו מאין, ולאן, ומה שמו.

אנחנו בפרשת שמות בספר שמות, המון עניינים סביב שמות…
שמות בני ישראל. שמות המיילדות. וילך איש מבית לוי וייקח את בת לוי – ללא שמות.
אחר כך בת פרעה קוראת שם למשה רבינו האנונימי. ואחר כך, בסנה, משה שואל את הקדוש ברוך הוא לשמו.
לפני שנים, ישבנו כמה חבר'ה בבית בגליל וקראנו 'בית יעקב' מאיז'ביצא על פרשת שמות, דברים עמוקים ונשגבים. האריז"ל, שֵמות, נשָמות, אורות וכלים, גלות וגאולה.
גם אם לא הבנתי הכל, זה היה כמו שירה עתיקה בה הוא מסביר בלשון קסומה
שהשמות והכינויים הם רק לבושים לאור.
הם הקביעוּת לעומת האור האין סופי המאיר בנשמה.
בירידה לגלות מצרים היה הזמן לתת שמות. להכין כלֵי קיבול. רק שָם, במצרים, יכולים להיווצר משבעים נפש שישים רבוא נשמות ישראל!
והכל זה הכנה, בניית כלים שלתוכם עתיד הקדוש ברוך הוא לצקת את האור הגדול של מתן תורה. של הגאולה.

ואמרו לי מה שמו
מה אומר אליהם? אהיה… שמי.
אהיה אשר אהיה…