מי מתאם את המציאות עם פרשת השבוע? שימו לב שכמעט כל שנה בפרשת קורח אנחנו עוסקים באותם נושאים. מצעדי גאווה או לחלופין גאווה של מנהיגים או כאלה שרוצים להיות מנהיגים.
פרשת קורח היא הרגע שבו אפשר להתבונן בשורש. במקום בו צומחת התנועה בנפש שמביאה אנשים להתהפך לגמרי כשהם מגיעים לפסגה. הרצון הטוב לעשות למען עם ישראל, שהובטח בתחילת העלילה, מתהפך ממרום מושבם מקצה לקצה.
מה עניינה של הגאווה? האם זהו שורש רע או רק מידה לא טובה שנתקלים בה בהמשך הדרך? השורש של כל ההתנהגויות הבלתי הגיוניות שאנחנו רואים סביבנו ברחוב ובפוליטיקה, נעוץ בשאיפה שניסח הנחש "והייתם כאלוקים", דרך נמרוד שמרד בשמיים ועד לקורח שבוקר אחד התעורר עם ״פרשנות חדשה ואמיצה״ נגד "המושחתים". הרגע הזה שפתאום אתה רואה את המציאות עם החוסר שלה, ומחליט שהדבר הכי נכון למציאות הזו, מה שיכול לגאול אותה ממצוקתה, זה האני שלי.
החוסר הזה יוכל להתמלא רק על ידי האישיות והתכונות שלי. זה שורש הגאווה. המציאות מתעתעת היא. מלאה חוסרים וניגודים. מי לא מרגיש את זה בכל יום? רבנו מסביר שכל אדם בנוי מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר. כל אחד קיבל מהשם יתברך מינון מאוד מדוייק של ערכים בכל ארבעת היסודות. יש כאלה עם הרבה אש ויש כאלה שזורמים כמו מים.
קחו לדוגמה שני בני זוג שכל אחד מהם מביא ארבעה יסודות משלו. והנה מתחילה ההתנגשות. האנרגיות מתנגשות בתוך קרב שנראה רחוק לגמרי משלום. הוא אוהב חריף היא אוהבת מתוק, הוא רוצה צימר היא רוצה קמפינג, מה עושים? שולחים בעל ספרדי לסדנאות להורדת הכעס והגברת השלווה? שולחים את האישה האשכנזיה לטיפול להגברת האש על המים? (הדוגמא הזו היא הדוגמא שלי בבית, אני הספרדי, אשתי האשכנזיה, למען הסר ספק…)
מה עושים? רבנו מסביר שרק כאשר שני בני הזוג יקבלו בהכנעה את הקדוש ברוך הוא בבית, שלל התכונות האלו והיסודות המתנגשים יהפכו להשלמה ולא למלחמה. ברגע שאני אבין שיש כוח גדול מעלי שמנהל את הכל ואני לא עומד להחליף אותו אלא רק לשמש לו צינור, אני מתחיל לנגוע ולתקן את שורש הגאווה. מה ההיפך של גאווה? אומר רבנו בספר המידות שעל ידי גאווה אין יראה. נקודה. אין לי יכולת לראות את השם כאשר אני מסתיר אותו בגאוותי.
כשאין לי את הענווה להבין את זה שאני ואשתי שונים ורק יראת השם ואמונה תוליך אותנו לטובה, אני מתחיל את התהליך שאנו רואים ברחוב של הפוליטיקה – אני אמלוך. אני אעשה. אני כאן. כן אני גם יכול להפיל אפילו את ביבי, ועל הדרך לקבוע לכם מה טוב לכם במשפחה, למרות שהתורה אומרת את ההיפך הגמור. אולי הגאווה של קורח באה מההבנה שלו שאם הוא עשיר אז הכל בידו. הוא לא הבין למה משה נבחר, מה טוב במשה, ולמה העם מפסיד מנהיג מדהים כמו קורח. זה קורה ברגע ומסמא את העיניים והמחשבה לזמן ארוך.
לעיתים ארוך מדי. אולי הגאווה שלנו מתחילה כאשר אנחנו מצליחים קצת ומנכסים את זה לעצמנו ולא להשם יתברך. זה שורש עמוק ודק אבל כשהוא מקבל את החיות שלו אפשר להגיע להחמצה נוראית, הפוכה, מוטרפת. רחוק רחוק מרצון השם. אלו שצועדים בשם הגאווה בחרו שם מצויין. אכן גאווה, רצון למלוך. במקום שיש גאווה אין ענווה. במקום שיש גאווה אין את השם יתברך.
די להתבונן במסדרונות הכנסת אחרי המבצע בעזה, אחרי האסון במירון, אחרי כל שנת הקורונה, ולשאול האם אנחנו בענווה או בגאווה? האם אנחנו ביראת שמים או ביוהרה? אם נבין את השורש נוכל לראות באופן אמיתי יותר ויהודי יותר מה התהליך שעובר על הפוליטיקאים של היום ושל אז, על קורח ונמרוד ועל כל אלו שמשכנעים אותנו שהם הכי מתאימים. הרוחות הנושבות בתקשורת ובפוליטיקה הם תמרורי האזהרה הזועקים שקוראים לנו לבדוק את זה בתוך הבית שלנו, ביחסים עם נשותינו וילדינו. כך אפשר לרדת לשורש העניין של שלום בית, של חינוך ילדים ושל יחסים עם חברים. זה הזמן לבדוק איפה האני. ואיפה האני ששייך ונכנע אל האין.