קצב החיים בארץ הקודש הוא עניין עצום שכדאי להתבונן בו, או יותר מדי רציני מלהתעלם ממנו. אם רק נעצור ונספר לעצמנו מה היה כאן במהלך השבוע שחלף, נוכל לראות את ההשגחה במהירות של מאות קילומטרים בשעה ובעוצמה כזו שלעיתים אנחנו מסרבים להכיר בה. למה? כי היא כזו משמעותית ומצריכה עוד ועוד התבוננות שאחריה צריך לומר אלפי פעמים תודה.
ערב ל"ג בעומר, אני בדרך לרבי שמעון, הפעם עם שני הילדים. ההכנות והפקת ההילולה הבהירו לי את מה שלא היה ברור לפני אסון מירון, שהפעם יש יותר חשיבות לחיי אדם. לצערנו זה נכתב בדם, כמו כל תולדות עמנו. אבל הכלל הוא שמה שנכתב בדם, גם נכנס ללב ולנשמה. נכון שזה קורה דרך דלת הכאב המסתובבת במהירות עצומה בחיינו, אבל הכאב הוא חלק מהדרך שלנו לגדול. אין כאב אין אמת. אין כאב אין התמודדות. ומי מאיתנו פטור מהתמודדות בעולם הזה? לא מכיר. ואם ישנו אז כנראה הוא לא מכיר את המציאות שלו.
הילולת התנא האלוקי נוהלה בחרדת קודש ובחרדת האסון. הפעם זה היה דומה לאירוע מאורגן מאוד עם שלטים, הכוונה, ושירותים בכל מקום. אין דחיפות ואפשר גם לרקוד. לשמוח עם הצדיק וגם לשמוח מהתנאים המשופרים, זה לא מובן מאליו וזה קרה. רקדתי עם הילדים במעגלים. ובכל סיבוב עולה אותה מחשבה, הלב והשכל לא מסונכרנים. הלב אומר שמחה, אחדות עם ישראל.
אם כל ההפגנות מתרחשת בגלל רבי שמעון שחי לפני אלפיים שנה. בלי נגד אלא רק בעד. בעד התורה והאש שלא תכבה. זו ההפגנה האמיתית. זה החיבור בין כל מי שנדחק לקיר וחיפש את רבי שמעון בשעת הדחק. לילדים הסברתי שהם פה בגלל רבי שמעון. איך בדיוק? הקשה הגדול בין ה-12. פשוט. סבתא שלך הגיעה לכאן לפני ארבעים שנה לבקש ישועה, כי הרופאים אמרו לה שההריון מסוכן לה ולעובר. סבתא ז"ל רצתה מאוד בת, והקשיבה אמנם לעצת הרופאים, אך משהו בתוכה רצה אבחנה נוספת. לא רפואית אלא רוחנית.
היא הגיעה לרבי שמעון וביקשה הריון בריא ואחות לשני הבנים הקטנים. וזה קרה. כן, אבל הם לא היו דתיים, שאלו שוב. עוד פעם אתם עם ההגדרות? ומיד יריתי באוטומט שאין מצווה להיות דתי, מצווה להיות יהודי. ויהודי כשהוא במצוקה הוא דתי לגמרי. הוא מחפש את השם ואז הוא בתשובה. אם זה לא קורה לו, זה יקרה לילדים שלו. או שזה יתפוס אותו רגע לפני שהוא יעזוב את העולם.
המצוקה הופכת את כולנו לנזקקים לעזרה לצדיקים ולקדוש ברוך הוא. כל עוד אין כאב, הכל סבבה, אבל כמובן יפה שנה אחת קודם. אז אם סבתא לא היתה באה לכאן ומקבלת ישועה, אבא לא היה יכול להכיר את אמא ואתם לא הייתם כאן.
שקט קל, והם עברו הלאה. אבל באוויר היה ריח של תובנה קיומית של הבנה כמה השגחה יש בעולם, וצריך רק לקלוט את המופע האדיר של השם יתברך. זה קורה, כך חשבתי, בכאלה מקרים או כאשר אתה במלחמה כמובן. או בסתם יום שאתה מתבודד ומבין לרגע כמה השגחה יש בחייך. ברגע הזה שאתה נושם ומתלונן לקדוש ברוך הוא על ענייניך, ופתאום אתה שותק ולוחש: וואו. זה מעל הטבע שאני חי אחרי כל מה שעברתי. בכביש, על האופנוע, בטיולים, אצל הערבים, בפיגועים שעברו על יד כל אחד מאיתנו. מה זה? זו השגחה של מי שברא אותך ומחכה לך.
ברגע הקיומי הזה אתה חושב על רבי שמעון ועל המלחמות, ואז הטלפון מצלצל ואתה בטוח שזה עוד חבר שמתקשר באמצע הלילה ורוצה שניפגש ליד הציון. אבל זה בכלל היה מהחדשות. עכשיו? בשעה כזו? מה קרה מלחמה? כן. באורח נס, כך אומר לי העורך, שלושה מראשי הג'יהאד האיסלמי התקבצו באותה דירה בעזה ואפילו ישראל המאופקת לא התאפקה וחיסלה אותם. איך אומרים אצלכם, מזל? השגחה? לא משנה, זה קרה. יאללה שידורים. עוד מעט מטחים של טילים תתכונן. נו? יותר מזה?
אני לא יודע כלום, אבל בטח לא יודע להסביר את המציאות שלא על הצד הניסי וההשגחתי. לא יכול להתנגד לזה – זה חזק ממני. גם עיוור יראה את זה, אז למה להתנגד? הצלחנו לאט לאט להתקפל ממירון, הרי זה בטח יקח כמה ימים של שידורים ושיגורים. אבל האש של על ההר הזכירה לי לקחת מכאן כמה דברים: רבי שמעון, עם ישראל, התמודדות, והשגחה מעל הכל. כי לא תשכח מפי זרעו, התורה וההבנה שיש לנו תורה והשגחה. פשוט, אבל שכיח.
האם רבי שמעון קשור לכל התזמון הזה? לא יודע, אבל בלב מאמין. האם רבי שמעון הוא המנצח של אם כל ההפגנות? ומירון היתה מקבצת עוד חצי מליון? לא יודע אבל בלב מאמין. הלב שלי אומר לי השגחה והמציאות אומרת הפוך. על מי לסמוך? על רבי שמעון. זה בדוק, כמו שאומרים.
אכן אחרי כמה שעות החלו המטחים ושוב מצאתי את עצמי באולפן טלוויזיה מדבר ומדבר. אבל עם הבנה והבטחה קטנה לשים לב לפרטים הקטנים של ההשגחה הגדולה. וזה אכן קרה יותר מתמיד. איך מסבירים מאות טילים ומעט פגיעות? איך מסבירים שאחד משני ההרוגים הוא בכלל עזתי שנהרג מאש 'ידידותית' (הכוונה מטיל ששוגר מאזור הבית שלו על עצמו בתוך ישראל) ואיך נסביר את הכמעט? ואת הממש ליד? ורגע לפני ורגע אחרי. כן, זה ברור.
כשאתה יורד מהאש של מירון לאש של השידורים, יותר ברור שהאש שלנו לא תכבה בעיקר ככל שנתבונן בה. גם הפעם כמו בכל מבצע נשאלו המחבלים, איך הם ירו כל כך הרבה טילים וכמעט לא פגעו? להם כתושבי המזרח התיכון אין הסבר שכלתני. האושר רואה את כל המציאות דרך ראיה אמונית, ואצלנו במערב יש קצת עיכובים בתנועת הרכבות בין השכל אל הלב.
אותו מחבל אמר בפשטות, "האלוהים שלהם שינה את המסלול של הטילים באוויר. נחכה שהוא יכעס עליהם ויעזוב אותם". מציאותי ואמוני, מה יש לומר. אבל הוא לא שמע על רבי שמעון שקיבל הבטחה שלא תשכח מפי זרעו, ושהקדוש ברוך הוא של היהודים לא מפר את הברית שלו איתנו. אין יאוש בשמיים מאיתנו, וכנראה זה מה שמסיט את הטילים. שבת שלום.