חסידות מזווית אישית

 מעבר להיותי מוזיקאית אני גם מלמדת מוזיקה בבית ספר היסודי "ראשית" שבגוש עציון. בכל שנה בימי כסלו  אני שואלת את התלמידים "מי יודע איזה חג מתקרב??" התלמידים הצעירים או השכחנים צועקים מיד "חנוכה"! אך התלמידים הוותיקים, שכבר מכירים אותי כמה שנים, יודעים לומר "נו, החג הזה של החסידים"!
שנה אחת ניסיתי להסביר להם מה זה חסידות, ניסיתי וניסיתי הסברים שונים אך ראיתי שהם לא מבינים, עד שלבסוף אמרתי להם: "ההבדל בין חסידים למתנגדים זה כמו ההבדל בין שיעור מוזיקה לשיעור מתמטיקה!" או אז הם חייכו בהבנה.
אני מתבוננת מסביבי, בית הספר בו אני עובדת משלב תלמידים בעלי צרכים מיוחדים. כשאני מתבוננת בהם אני חושבת על הסיפור מהבעש"ט על אותו אדם שלא ידע להתפלל וכל היום היה אומר את הא־ב הלוך וחזור. כולם צחקו עליו, אך הבעש"ט הסביר שזו התפילה הגבוהה ביותר.
אז איך מסבירים מה היא חסידות לתלמידים ה"רגילים" שלומדים יום־יום עם תלמידים מיוחדים? הם הרי חווים אותה יום יום על בשרם.
איזו זכות לשיר מדי שבוע עם התלמידים המיוחדים שמזייפים מאוד כלפי חוץ אבל מכוונים מאוד כלפי פנים.
גם בתוכי נמצא מדי פעם הנער שאינו יודע להתפלל. וגם הוא מחפש את הדרך להתקרב. ישנם ימים שלמים ותקופות ארוכות שאני מרגישה שלבי חסום. פעם אחת, לאחר תקופה ארוכה של לב סגור, נסעתי לקברו של רבי שמעון בר יוחאי. הגעתי לשם לאחר שלוש שעות נסיעה, ולא הצלחתי להתפלל אפילו מילה אחת. "ריבונו של עולם" לחשתי, "להתפלל איני יודעת, אבל לנסוע אני יודעת".
בעבורי החסידות מרחיבה את דרכי הלב. נותנת יותר מדרך אחת לעבוד את ה'.
היא גורמת להכל להראות אחרת, כל פגישה מקרית ברחוב או דיבור קצר עם אדם מוכר או חלום יכול להפוך לסיפור חסידי, כל אדם הוא הזדמנות ללמידה והתקרבות.
את החסידות שלי ינקתי מהבית בו גדלתי, עוד הרבה לפני שזה נעשה "טרנדי". אבי בכיפתו הסרוגה ניגן בחצרות חסידים והביא הביתה ניגונים שונים ומגוונים, לצד סיפורי מעשיות חסידיות עליהם גדלתי. אגב, עד היום אני יודעת שאם אני קוראת לפני השינה סיפור חסידי – יש לי חלומות טובים (כדאי לכם לנסות!).
בתור ילדה הייתי נחשבת שונה עד משונה בגלל זה, אך עם השנים ראיתי איך לאט לאט עוד ועוד לבבות של אנשים שגדלו אתי נפתחים לדרך החסידות.
היום כבר קשה מאוד לדמיין מה הוא העולם ללא החסידות,
קשה לדמיין איך היינו טסים ללא בית חב"ד בכל מקום,
איך היינו יושבים בחבורה ללא כוסית "לחיים לחיים" ואיזה וורט,
ולא רק בעולם הדתי קשה לדמיין זאת – גם העולם הכללי כבר מדבר פנימיות, מחפש משמעות, מחפש מקום לשונים,
ואפילו בעולם הליטאי – גם לישיבות הגדולות ביותר נכנסו ניגוני הצמח צדק ו"היי צמאה".
במכתב שכתב הבעש"ט לגיסו רבי גרשון מקיטוב, הוא מספר לו על עליית הנשמה שעשה בראש השנה שנת תק"ז. באותה הזדמנות הוא נכנס להיכלו של מלך המשיח ושאל: "אימתי קאתי מר? (=מתי יבוא אדוני?). בתשובה ענה מלך המשיח לבעל שם טוב: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".
אשרינו שאנו זוכים לראות בכך עין בעין.
חג גאולה שמח!