גיליתי תופעה מעניינת: מגישים לי בבית קפה 'הפוך' לא-הכי-חם, מה אני עושה? מחזיר בנימוס ומבקש "שיהיה רותח!"
מגיע ספל עם אדים, מה אני עושה? מחכה עד שיהיה לא-הכי-חם ואז שותה… (חח).
מה הרווחתי? בפעם השנייה אני הוא זה שחיכיתי שיהיה פושר. אני החלטתי! בקפה הראשון, מישהו החליט עבורך. זה הצורך שלנו לשלוט על המצב.
עוד דוגמה נוסטלגית: כשהיינו קטנים הייתה לכולם מערכת סטריאו… זוכרים? עם 'אקולייזר' משוכלל. אתה יכול לשלוט על התדרים, יותר 'באסים', פחות 'גבוהים'. וכך מתחיל לו השיר של 'כוורת' ואתה משחק עם הכפתורים – מעלה ומוריד, עד שבסוף מחזיר ל… אמצע, נשמע כמו בהתחלה לפני שנגעת… (חח). אבל השיר נשמע הרבה יותר טוב כשאתה הוא זה שהחלטת מה יהיה הסאונד.
החיים הם משל, ומה הנמשל? אדם חייב להרגיש שהוא קובע, שהוא עבר על כל האופציות והחליט שזה הכי טוב. אבל כמו באותו קפה רותח, בסוף אתה שותה בדיוק מה שהביאו לך בהתחלה… למה לא סמכתי על ה'? כל כך טבעי ופשוט.
יצאתי אחרי חג השבועות לצוקים של מדבר יהודה, בואכה יריחו.
חושב על דוד המלך, הלוחם, המשורר, שברח לפה ושורר תהילים.
ניסיתי לזמזם מנגינה חדשה למזמור,
"צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ צייה ועייף בלי מים".
הבנתי מה דוד אומר. צמאה לך. מתגעגע אליך ה'. אין פה מים. אני צמא לשתות אותך, בורא עולם! להחדיר בנפשי קרבת ה'.
שם במדבר, רציתי פתאום לעשות 'קאמבק' לפשטות. לזרימה שפיעמה בי לפני שהייתי כזה שמחפש ובודק את כל האפשרויות. אז, כשהייתי מקבל בשמחה את כל מה שבא בדרכי.
ראיתי שם את ה'מנהרות אשר בסלע'. באחת מהן התחבא דוד מאנשי שאול שביקשו להורגו, ובמערה אחרת חתך קצת את כנף מעילו של שאול, כשנכנס ולא ראה את דוד ואנשיו בחושך.
"זו ההזדמנות שלך להרוג את שאול!" הפצירו חייליו, "הוא רודף אותך, זו אפילו מצווה".
ענה דוד: "איך אני אשלח ידי במשיח ה'?"
דוד ידע את סוד המלכות. "תירגעו… המלכות תגיע אליי בזמן הנכון".
כך גם נהג בהמשך מלכותו, והגמרא משווה ביניהם ומלמדת: שאול לא הרג את אגג ויצא ממנו עמלק. דוד לא הרג את שמעי ויצא ממנו… מרדכי.
דוד ידע את סוד המלכות – את מי להרוג ואת מי לא. מי אויב ומי לא. מתי לרחם ומתי לא.
גם בדורנו אנו חייבים ללמוד את זה, ובעצם אנו לומדים את זה על בשרנו בימים אלה…
יהי רצון שנזכה לרדוף אויבינו עד כלותם, ו"היתה לה' המלוכה"!
