בליל שבועות (מי זוכר שזה היה לפני חודשיים) התפללנו בנץ החמה על גג בניין 'אש התורה' ברובע. היה מדהים לראות את הזריחה, את הר הבית ואת הכותל, לרקוד הלל עם כולם.
רק דבר קטן הפריע לי כל התפילה. מנוף ענק שעמד מולנו והסתיר את הנוף הפסטוראלי.
אחר כך, משנתיישבה עליי דעתי, התביישתי. כיצד המנוף הפריע לי?
הרי על מה התפללו אבותינו שחלמו לחזור לכאן? לדרוך בארץ ישראל ולחונן את עפרה (והמשימה העיקרית עוד לפנינו, כמובן). אם כן, הייתי צריך להתרגש ולשמוח מאותו מנוף מכוער מפלדה שהוקם פה בשביל לבנות, לשפץ ולהרחיב! להרגיש את השמחה, את הזכות ואת החסד שעשה בורא עולם עם הדור שחי פה.
שמעתי מחברי ר' שמואל סיפור עם מסר חזק מאוד: הימים שלהי מלחמת העולם השניה. הצבא הגרמני מתקרב לארץ ישראל דרך מצרים. סכנה מרחפת על היישוב היהודי, שמתכונן לגרוע מכל. בתוך כל ההמולה הרב כהנמן, פליט, שריד, מראשי יהדות ליטא, עוסק בהקמת ישיבת פוניבז'.
"למה דווקא עכשיו?" שאלו אותו. אמר להם: "אם אחכה והארץ תיכבש, לעולם לא אזכה לייסדהּ.
"אך אם אקים ישיבה, אפילו תתקיים היא יום אחד ויבואו מהרסיה, מובטחני שעל חורבותיה עוד תקום פעם ישיבה".
רק להבין איך חושב יהודי… כלום לא יכול להצמיח שום דבר, אבל משהו הרוס, עד כמה שהוא חרב, עוד יצמיח. זה נכון גם לאבני המקדש, וגם לבתים במורג, קטיף ושירת הים.
לא רק שאנחנו יודעים שעוד נשוב. אותם ישובים קמו בגלל ישוב יהודי קדום שננטש. והכל התחיל מבארות שחפר אברהם אבינו וסתמום פלשתים, ושוב חזר וחפרם יצחק בנו. מה שנחרב, בידוע שיקום מחדש.
חשבתי פעם מה בין התיירים בכותל לאלה בשאר ארצות העולם?
בכל ערי העולם יש מבנים עצומים, ארכיטקטורה עתיקה ואקוסטיקה מרהיבה. לנו קיר אחד שנשאר עומד ממקדש שחרב (להבדיל אלפי הבדלות). ובכל זאת הם באים באלפיהם, סינים, יפנים ואירופאים, ומה הם מצלמים? את היהודים עצמם. מתפללים, רוקדים, עומדים בכיסופים עטופים בטליתותיהם ומצפים למשיח.
מעולם לא עמד תייר בלונדון מול ה"בִּיג בֶּן" וביקש לצלם איש בריטי… אבל אלינו באים כדי לראות יהודי. לגעת בנצח. לראות איך משהו שבור ממשיך להצמיח אלפי שנים. עד בוא גואל.