כשאני יוצא להתבודד בירושלים, אני נוהג לחפש את עץ הזית שצייר סבא מרק-מרדכי, כשעלה ארצה. הציור היה תלוי בסלון ביתם, והיה 'תחנת תרבות' בילדותנו. סבא היה מוסיקאי, אמן, איש רוח, וגם קפץ מהחלון של הרכבת בדרך למחנה וניצל. לעיתים כשאני רואה מרחוק עץ דומה, אני מתקרב בתקווה.
ימים אלה הם ימי מסיק הזיתים. הביטו לצידי הדרכים, ראו את הענפים כורעים תחת משקל הזיתים ולצידם מגיעים המוסקים. ירדתי לעמק שלמרגלות שכונת שערי חסד, ראיתי ערבי מבוגר מוסק זיתים ליד עץ גדול. התקרבתי לאט לראות האם זה העץ שצייר סבא. נופפתי את ידי לשלום, הנהן לי בראשו. בידו האחת החזיק מקל שבו הוא מכה בענפים. התפלאתי שאינני רואה את ידו השניה. משהתקרבתי, ראיתי שזרועו קטועה… כפשוטו. היתה לו לערבי הזקן, רק יד אחת. אף על פי כן עמד וקטף בשלווה.
הרגשתי שגם עלי לבוא לקטוף זיתים בעצמי. כשעם ישראל יצא לגלות, לא שתלנו פה מאות שנים. ציורים היו על הקיר, של קבר רחל ולצידו עץ זית, של הכותל ושל הר הזיתים עליו חלמנו לקבל פני משיח צדקנו.
בדיוק התחלנו ללמוד השבוע פרק 'חזקת הבתים'. לנו יש 'שטר' – התורה. חזקה ללא טענה, לאו כלום היא. וכך הגעתי שוב לשדה. קדושת שביעית יש בהם בזיתים, ודינים רבים חלים עליהם. ראשית, זכרתי שמותר לקטוף כדי צורך אכילת כמה סעודות, אלא שדין מיוחד בזיתים. כיוון שקוטפים אותם 'אחת לשנה' לצורך עשיית השמן, מותר למסוק כמות יותר גדולה, ובנוסף יחולו על הפירות בעתיד הקרוב חובת ביעור.
ההלכה הזאת מפעימה אותי. התורה מלמדת שכל זמן שנמצאים פירות על העצים הראויים למאכל חיות השדה, גם לך מותר להשהותם בבית. אני מתרגש מהעומק הטמון כאן, התורה מלמדת אותנו לשמוט בצורה כל כך אמיתית. אין לו לאדם בעלות ועדיפות מחיות השדה. כמוהו, כעורבים וכשועלים המהלכים בה. בזמן שהפירות כלים מעל העצים, חייב גם האדם להפקיר את הפירות אשר בביתו. ידעתי, רק עם שהוא ואדמתו מקושרים כאחד, יודע לשחרר אחיזה ושוב חוזר לחבקה.
מצאתי עצמי עומד על העץ ומתפלל, קוטף ומתפלל. על בניי, על בנותיי, על לימוד התורה, על עם ישראל שמחכה לגאולה. מבקש על שמחה ואור. הודיתי בדמע על הזכות לעמוד בירושלים וללקט פירות שביעית.
ולסיום, חשבתי להודיע שיש לי בבית שתי צנצנות של זיתים. אפרת ואני כבשנו אותם עם לימון, מלח, עלי דפנה ושום. כל הרוצה מוזמן לבוא וליטול. שמא יש בהם טעם וריח התפילות, ההודיה וקדושת הארץ.
