כל העולם מלא רחמים והרחמים גלויים לעין כל. אני מנסה לשנן את המשפט הזה. אם רבי נחמן אמר, אז זה בטוח נכון. אבל האם כל מה שקורה סביבנו זה דין או חסד? רחמים או עונש? אם הגעתי בהתבודדות לשאלה הזו סימן שאני במצב די נמוך (או יותר נכון: מאמין שמה שקורה כאן זה אולי איזה עונש).
ביום שבת אחרי תפילת הנץ יש לנו קידוש וסיפורי מעשיות. כל אחד מביא משהו לקידוש וזו סגולה נפלאה לקום מוקדם בבוקר בשבת, כי אתה לא רוצה שהחברים ייתקעו בלי עראק או חומוס. העליתי בקידוש את הדילמה. מה קורה סביבנו? האם זה טוב או לא טוב. ואם טוב – איך אני אמור לקלוט את זה בלב?
אחד החברים הפנה אותי לליקוטי הלכות, הלכות תפילת ערבית. שם מספר רבי נתן בשם רבנו על הרגע שהקדוש ברוך הוא העלה על דעתו לברוא את העולם במידת הדין, ומיד ראה שהעולם לא יכול להתקיים בדרך הזו. צריך גורם אחר שיאזן את העולם. "היינו שברחמיו העצומים חשב מחשבות לבל ידח ממנו נידח". השער שלנו לתורה ולחיים זה רחמיו יתברך, שכולו טוב ומטיב. אז מה עושים כשכואב, שיש ייסורים?
רבנו ממשיך ואומר שכאב גורם לנו לעצום את העיניים. כשעוצמים את העיניים זו הדרך היחידה להתבונן בתכלית. רק אז אתה יכול לקלוט את הסיבה ושהכל בעצם זה רחמים. לעצום כדי לראות את העוצמה גם של הכאב, וגם של הכאב אל מול התכלית. להבין שיש כאן דרך אחרת להבין את הייסורים שאנחנו עוברים, כל אחד לפי המחלקה אליה שובץ. בריאות, פרנסה, שלום בית או עבודת השם.
אם הייסורים מביאים אותך להתקרב לתורה אז פעלת נכון, ואם לא – כנראה לא הגעת אל שורש הדין. משם קלטנו עניין שהיה מתחת לאפנו זמן רב. במעשיה מאבדת בת מלך מספר רבנו על שישה בנים ובת שהיו לאותו מלך. ששת הבנים זה הדעת ושקילת אירועי המציאות בהיגיון, הבת היא לא כזו שכלתנית, היא מלאה באמונה, פשטות ותמימות, ממש השבת מול ימי החול. ששת האחים הם המציאות לפי שכר ועונש והבת זו מציאות לפי קריטריון אחר: רחמים. גם אם עשית עבירה, אתה יכול לחזור על עקבותיך ולעשות תשובה.
והמלך אהב יותר מכל את בתו היחידה. הוא השתעשע רק איתה. דווקא בה הוא ראה את התכונות שלו, יותר מבשאר הבנים. ורק היא מצאה עצמה מחוץ לארמון במסע שכולו רחמים ועקשנות.
זה הסיפור של כל אחד מאיתנו. היינו פעם במצב הטוב, אבל זה נעלם, ברחנו, חשבנו שאפשר אחרת אבל תמיד רצינו לחזור. השם אוהב אותנו יותר מכל. אבל רק הסתכלות של רחמים יכולה להחזיר אותנו למשחק בלי רגשות אשמה, בלי קשר לכמה הצלחנו או כמה עשינו, אלא מתוך גילוי עד כמה אנחנו שייכים, יקרים, מרוחמים.
הכאב בסיפור הזה הופך לסחורה יקרה, אם רק נדע איך לנהוג בו. להכיר בכך שיש בי כאב שאני סוחב איתי. שיש בי כאב על הפער בין המציאות החיצונית והשכל לבין המציאות הפנימית והלב. ברגע שאני קולט את זה, מתחיל להיפתח שער הרחמים.
לאט לאט מחלחלת אצלי ההבנה שאין לי בעצם שום קלף מנצח או זכויות והישגים מול השם יתברך; לא התפילות שקמתי אליהן, לא הצדקה שנתתי, לא לימוד התורה וגם לא הטורים שכתבתי בקרוב אליך. יש לי רק הרחמים החבויים מאחורי כל תנועה במציאות, ובפרט מאחורי כל תנועה כואבת.
התקרבנו אל השם רק בגלל רחמיו. אנחנו חייבים לזכור את זה כל הזמן, ובעיקר כאשר אנחנו באים לשפוט את הילדים שלנו. רק רחמים. אין לנו שום סיכוי בדרך אחרת. השער פתוח לעין כל, אתם מוזמנים. לא משאירים אף אחד על הרציף. את כולם אוספים. לא ידח ממנו נידח.
