יום אחד בשבוע שעבר, בדיוק כשיצאתי מהבית, עמד בפניי יהודי יקר, נחוש והחלטי, שכמעט חסם את דרכי. "כן אחי, מה קורה?" "אני מנסה לתפוס אותך בטלפון, אתה לא עונה, החלטתי להגיע". "מה כל כך דחוף? בוא תלווה אותי לאוטו, אני זז", אמרתי. "לא לא", הוא התעקש. "עצור!" הוא כמעט זעק.
אשתי שראתה את העניין הגיעה גם היא לעזרה. "שחרר אותו", היא אמרה, "הוא ממהר, תנסו לדבר בטלפון". "לא!", הוא התעקש, "זה פיקוח נפש".
לפני שהמשיך אמרתי לו שיש כאלה שעל כל נושא זועקים לפעמים לשווא "פיקוח נפש", כמו פוליטיקה לדוגמה. פניו של האיש עטו ארשת של באסה, ואשתי אמרה לו "תמיד מנסים להציע לו, אתה לא הראשון, אבל הוא לא יעשה את זה". היהודי היקר, שכיפה גדולה לראשו, המשיך לנסות את מזלו: "אתה חייב להצטרף למפלגה בבחירות האלו, כל התיקו בין ימין לשמאל יישבר אם אתה תצטרף לציונות הדתית. כל העתיד על כתפיך".
בתוכי כבר התחלתי תהליך פנימי של עצבים. נכון שהרמב"ם אומר שאדם צריך לראות את עצמו חציו חייב וחציו זכאי כדי להטות את הכף לטובה, אבל מדובר על מצוות, לא על פוליטיקה. או שמא פוליטיקה היא מצווה? לא נראה לי.
סגרתי את הדיון הפנימי ואמרתי לו, "אחי היקר, התשובה היא לא. והסבר קצר אתן לך עכשיו, כי אני באמת ממהר להביא את הילדים ולהתפלל מנחה, לתקן עוד קצת את מעמדי בתור בעל ועובד השם. אני כבר לא מאמין בתנועת המונים סוחפת לדרגות הובלה בכירות. יש נפקא מינה מכל מה שעבר על העולם במאה השנים האחרונות. שיבת ציון הייתה בגלל לב של יהודים, לא בגלל מפלגה. יש פה עם של יהודים שלכל אחד יש עניין עם השם יתברך, עם האור בעולם, עם הנפש שלו, וכל אחד בדרכו למצוא את בת המלך שלו. זה יקרה כמו בווייז וכמו ברשת חברתית, דרך כל אחד. אם כל הבעיה בעולם היא הבדידות והפירוד, אז הדרך תהיה שכל אחד במקומו יתעורר. הבעיה והפתרון זהים. מנהיג לא יוכל לחבר אותם, והכוונה למנהיג בסגנון שראינו לאחרונה ועדיין אנחנו רואים, עם או בלי כיפה. זה יקרה מתוך הלב ומתוך הכאב על המצב, לא ממפלגה אלא מיחידים, ולכן אני לא בסיפור הזה אלא רק בסיפור חיי מול השם יתברך".
הוא לא ויתר והוציא לי את הפסוק ממגילת אסתר, "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?!"
"איזו מלכות?", שאלה אשתי, "בבית או בטלוויזיה?"
גם אני ניסיתי להבין. "אתה גוזר כישורי הנהגה וקדושה ואמת ויושר מהמסך? 'ומי יודע'?? רק השם יודע".
ראיתי שהוא מתחיל לוותר, אבל זו לא המטרה. לא רציתי שירד ממני וזהו, רציתי שהוא גם יבין מה באמת המצב.
"מי הרב שלך?" הוא המשיך לנסות.
זה היה השלב בו החיוך עלה על פני כולנו.
"זה לא יבוא משם", אמרתי לו, "בוא אחי, בוא נתפצל, נלך איש איש להתבודדותו ונשאל מה רצון השם, מבפנים, איפה נמצאת גאולתנו הפנימית, ואחר כך נתחיל לחבר חיבורים, לא למפלגות אלא לאור שקיים בתורה ובדרך השם לכל יהודי בעולם".
נפרדנו בחיבוק.
"ניסיתי", הוא סיים את דבריו, "הטיעון שלך יותר נכון עבורך, ואת זה גם אני אבדוק".
בהתבודדות, כמו שהבטחתי, הבנתי את הכאב של אותו יהודי. כאב שכל יהודי שרואה את המציאות חווה. על הריחוק מהאדמה, מהגאולה. מהבלבול בין אויב לאוהב.
לא סתם הבעיה היא בדידות, היא גם המקום ממנו כל אחד מאיתנו יאסוף את עצמו לפני שיאסוף אחרים. מתוך בעיית הבדידות וחוסר החיבור נתחיל למצוא את החומר המחבר. זה לא פתק הקלפי, זו פשוט חזרה בתשובה שמי שזכה יעשה זאת שוב, ומי שלא – ימשיך בדרכו עד לקצה התהום שכל אחד מאיתנו כבר חווה, ואז ירים עיניים לשמיים.
אם בעולמנו נהיה צריכים את השם יתברך, חבר טוב ואת הצדיקים שיתנו לנו את המרשם לרפואה, נגיע למצב שיש כאן קיבוץ של יהודים פשוטים. יהודים! לא דתיים מול חילונים. פשוט יהודים שמודעים ליהדותם. יהודים שמודעים לבדידותם יביאו את החיבור. ברגע שנבין את המצב מתוך יהדותנו אז יתחיל החומר המחבר, הדבק הזה, לפעול מבפנים החוצה. וזה לא בהכרח יעבור דרך פוליטיקה. דרכי השם נפלאות ויצירתיות בהקשר הזה. למה להרוס את היצירה שלו? בואו ניתן לבורא עולם את חומר הגלם הבסיסי של היקום… יהודי. עם אמת, עם מודעות, עם קשר, עם שורשים ורצון שאין באף מקום בעולם.
אולי זו הדרך שלי להתחמק? שאלתי את השמיים. לא יודע, אבדוק. מה שכן, אין כאן מאה אחוז. יש כאן לב ורגישות, והבנה בבטן מה כל אחד עובר פה.
עיקר הגלות בנפש ועיקר הגאולה בנפש, אחר כך בעזרת השם בהכרח נראה את זה קורה. כל יהודי הוא מנהיג, רק יש מעבר צר ודק ופנימי שאותו כל אחד מאיתנו צריך לעבור, הוא לבדו עם בני ביתו ואלוקיו.