יש לי ציורים
איך נראים חיים מאושרים
אני רוצה לקמט אותם
ולזרוק לפח.
לבוא אל החיים
עם לב מרגיש ופתוח
מלא צבעים ומכחולים
עם תחושה דקה באצבעות
ובגדים שאפשר ללכלך.

לא הכרתי את הציורים האלה
עד שהם התחילו להכאיב.
ולא הרפו ממני, בלילות ובתפילות
הם צצו ברחובות
בפנים של אנשים ותינוקות
בחלומות בהקיץ
באמצע שמחות
הם צעקו לי בראש
למה דווקא את
למה נתנו לה, ולך לא
איך זה יכול להיות
אנחנו כל כך יפים, את לא מוותרת עלינו, נכון?

אתמול בלילה דיברנו, אליעז ואני.
הוא סיפר לי שהוא מפחד מכל מיני דברים.
אמרתי לו שאם היינו כל הזמן חושבים
על כל הדברים הרעים שעלולים לקרות
היינו משותקים מפחד.
מה זה משותקים, אמא?
לא זזים. לא עושים כלום, לא מעזים.
אז מה עושים כדי לא לפחד, הוא שואל.
אמרתי לו. אמרתי לי.
ממלאים את הלב באמונה וביטחון.
כמה פשוט, ככה קשה, ככה פשוט.
אמרתי לו, אתה בוחר
את המילים שאתה אומר בראש, בלב
ואת הציורים שלך במחשבות.
אם הרגע ה' נותן לך חיים,
הוא בוחר בך
ומאמין.
אם הוא מאמין בך אז תמלא את הלב
מהאמונה שלו בך.
ככה כל רגע, כל בוקר… נכון אנחנו אומרים מודה אני… שהחזרת בי נשמתי בחמלה?
רבה אמונתך! ה' יתברך מאמין בך.
אליעז צוחק, רבה זה הרבה, נכון?
מאמין בי הרבה.
אני חושבת שהצלחנו להבריח את הפחד.
לפחות ללילה הזה.

אני רוצה ללכת בעולם
עם ציורים פתוחים
שהכל יכול לקרות ולהיות
בחסד, באמון מוחלט, בביטחון שלם.
הכל אפשרי –
יש מאין, חושך לאור, מר למתוק.
איך זה יהיה?
לא יודעת, לא שלי.
וכבר אמרנו, הכל אפשרי.