יש את הטקסטים האלה שתמיד אומרים אותם בחדשות כאשר איזה תהליך שלום עומד בפתח, ואיזה הסכם עומד להיחתם עם השכנים במזרח. בתור אחד שפעם עוד היה שם בחדשות, כשהשלום היה נראה כל כך קרוב ואחר כך התנפץ ברעש הפיגועים, תמיד לא הבנתי איפה הנקודה שהיהודים והערבים מתפצלים בסיפור. מאיזה רגע בתורה הם הופכים להיות מאחים חורגים (האחד בן הגבירה והאחד בן השפחה) לאויבים?
כל שיחה שמתחילה עם מישהו מהצד הערבי תמיד תתחיל בניסיונות ההתקרבות האלה שכולנו בני דודים ולכולנו אב אחד, אבל מתישהו זה תמיד מגיע – מיהו הבן האמיתי?
האסלאם הגיח לעולם אלפיים וחמש מאות שנה אחרינו, חתיכת זמן. אבל בגלל שהעולם לא ממש לומד היסטוריה, הוא מחליט בלי כל בושה שליהודים אין קשר להר הבית או לארץ ישראל. זה כבר לא צחוק. עולם שניזון מחדשות ומייצר חדשות כותב לעצמו היסטוריה מחודשת. ישנם מיליונים שלא קוראים היסטוריה אלא קוראים דפי חדשות או צופים בטלוויזיה, עבורם לא חשוב מה היה אלא מה נאמר. ואז מגיע השיבוש לממדים שמצריכים אותנו לחזור להתחלה ולשאול מי הילד שדומה הכי הרבה לאבא, ולמי התכוון ה' כשאמר "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת". נכון שליהודי זו לא שאלה, אבל כדאי שנזכור שהפרשה הזו היא נקודת הפיצול.
אלפיים וחמש מאות שנה אחרי רגע העקדה, מישהו הבין שאם אתה מאסלם את הסיפור הזה אתה מאמץ שורשים רציניים ביותר, ואם תמשיך בשקר הזה עוד כמה שנים אז יאמינו לך.
אז מה עושים?
בכל אחד מאיתנו יש את הנפש הבהמית והנפש האלוקית, בן המלך ובן השפחה שהתחלפו. השאלה היא מי מנהיג אותי, מי יושב אצלי בתא הטייס.
אם בן המלך על ההגה, ובן השפחה רק מפריע, המצב הוא טוב. אך אם בן השפחה נוהג ברכב של 'האני' שלך, אתה בבעיה. אם זה כך כבר הרבה זמן, אז יש מצב שאתה חושב שבן המלך על ההגה, ורק מוזר מאוד שהרכב שלך נוסע אל תוך עבירות, ניתוק, שחיתות והתרחקות מעצמך וממי שברא אותך. ברגע שתבין את זה סביר להניח שתיקח את ההגה בשבירה חדה ותגיד איזה משפט כזה בסגנון 'חלאס, נגמרה החגיגה, האמת חזרה להגה ואני מפסיק להקשיב לקליפות שלי'. זה הרגע שחוזרים בו בתשובה. לא פעם אחת בחיים אלא כל יום, הקרב על ההגה הוא מתמיד. ככל שאתה קולט את זה מהר יותר, בן השפחה לא מספיק לקחת אותך רחוק. סטייה קטנה ואתה קולט שיש בעיה בקוקפיט, אתה נכנס עם נחישות, תקיפות ואור בעיניים ופשוט לוקח את ההגה ומנסה להתעשת מההזיה.
עכשיו זה נחמד אבל מה קורה אם במהלך הנסיעה לעבר יעד טוב וטהור אתה מחליט לפתוח רדיו או לשמוע חדשות? אתה עשוי לעבור את התהליך הבא. תשמע על כל מיני דברים רעים שקורים בעולם, על מלחמות במקומות רחוקים שאתה לא מכיר, על כל מיני אנשים שאתה לא מכיר שמדברים בגנותך, ואתה סך הכל רצית לשמוע קצת מוזיקה ולהתעדכן במפת הפקקים. לאט לאט מרוב חדשות רעות אתה מתחיל לחשוד שאתה רע. אוי הכל רע והטוב הוא הבלחה רגעית. העניינים ממשיכים להתהפך כשאתה מאמין לזה ואז מתחיל לאבד את תחושת הצדק שלך והמצפן של האמת בשלב הזה ממש מבולבל ו… הופ ההגה בידיים של בן השפחה. אתה מוצא את עצמך יושב במושב האחורי ושואל איך הגעתי לכאן? ושאלה טובה היא כבר חלק מההתעוררות.
השבוע בשיעור הדף היומי מיד אחרי שחרית, כבדרך קבע הטלפון מתחיל לקבל צרור הודעות בענייני חדשות, אני לא מציץ אבל אומר לעצמי… די. כל העולם עוסק בנו. מה, אין חדשות בכל העולם, הכל בישראל? לא נמאס להם, מה יש להם מאיתנו? הפעם קיבלתי תשובה לפנים, מהדף היומי במסכת סנהדרין דף צד ע"ב. "אמר רבי יוחנן: כל המציק לישראל אינו עייף". "וכל המיצר לישראל נעשה ראש". הנה תשובה ישירה למה תמיד כדאי להתעסק איתנו ולמה זה לא יפסיק בקרוב. זה משתלם, ולא בגלל מה שעשינו אלא בגלל מי שאנחנו, בניו של אברהם.
קורותיו של אברהם בפרשה הם רכבת הרים לא מוסברת. כאב המילה, הכנסת האורחים הערבים (שגם את זהותם החליף הסיפור המוסלמי) לידת יצחק והעקדה. כל התנודות והמעברים האלה, שאברהם עומד בהם בגבורה מופלאה הם חלק מהד.נ.א. שלנו. אברהם העביר לנו את התכונות הללו, וליהודי יש יכולת לעבור כל הזמן בין קצוות, ולמרות הכל להבין שיש תכלית להכל. "וירא את המקום מרחוק". כשרואים רחוק, רואים את התכלית שהכל טוב, ואז אפשר לעבור את המקום הצר בו אני נמצא. אנחנו בני אברהם, וחובתנו להראות את מידותיו לעולם. רק הבן האמיתי נושא את תכונותיו. זה הזמן לחזור לדמות אבא. לחזור להיות על ההגה בדרך אל הטוב והתכלית שמחכה לנו במרחק. ובדרך, לא להקשיב הרבה לרדיו אלא בעיקר לקול הפנימי שיודע את האמת.