בדרך כלל אני אוהב לראות שהזמן עובר, אבל באלול כל יום שחולף גורם לי להרגיש "הנה עוד יום שלא ניצלתי".
אומר הרב דסלר: אדם מוצא את עצמו בשלושה דברים:
א. בהתבודדותו.
ב. בהיותו שואף להיות ולא לרדוף ולהשיג.
ג. בהיותו נותן ולא נוטל.
התבודדות. התבודדות היא הכלי היקר ביותר להפוך את הקדוש ברוך הוא ממושג רחוק ומופשט לחוויה קיומית. בימים שאני מתבודד בהם, ה' מציץ מבעד למציאות העבה והגסה ביותר. כשאני הופך אותו להיות שותף בכל מה שעובר עלי, כשאני מספר לו את האינטימי ביותר.
כשאני משמיע לו בקול את כל ספקותי, פחדי, עוונותי, אני לא לבד שם יותר. במקום ניתוק ואשמה אני מרגיש קירבה ותקווה. כשאני מתבודד אני שומע. אני שומע את מה שעובר עלי. אני שומע מה אני מרגיש.
כמה שאנחנו מפחדים לשמוע, נכון? רק לא להיות בשקט. סיגריה, סרט, מוזיקה, חברים, אפילו תורה, העיקר לא לעצור רגע ולהקשיב למה שקורה לנו. מה אנחנו מרגישים באמת.
אי אפשר לעשות תשובה בלי לעצור. בלי לנתק פלאפונים, בלי למצוא זמן במשך היום להיות לבד. לעשות חשבון אמיתי, איפה אני רוצה להיות ואיפה אני נמצא באמת.
להמליך את ה' זה לא רק דבר רוחני נשגב שבו כלל ישראל מקבלים מלכותו עליהם. להמליך את ה' זה קודם כל להזמין אותו אל האינטימי ביותר שלי. זה לקרוא לו לעזרה. זה לקרוא תהילים בתמימות, בחום, בצעקה, בקול פתוח.
לשאוף להיות ולא לרדוף ולהשיג. המחשבות המשוטטת האלה. לעולם אני לא נמצא כאן. המחשבות עוקרות אותי מהווה ומניחות אותי או בדאגה לעתיד או בגעגוע לעבר. החיים חולפים בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות.
התבודדות היא כלי נפלא ללמוד לשאוף לכאן. לעכשיו. להתקרב לה' אפשר רק מכאן, מעכשיו. וזה פשוט, בפיך ובלבבך לעשותו. עכשיו.
אוי ואבוי לי, איך שהימים חולפים.