אחת לכמה זמן אני מוצאת את עצמי בלי אויר: כמו כל בלעבוסטע טובה אני מסתערת על התוכניות שלי במלוא המרץ כדי להגשים אותן כמה שיותר מהר וטוב ומגייסת את כולם סביבי, וכשבאופן טבעי צצות תקלות בדרך או שינויים בתוכניות – אני קורסת ונשארת בלי רוח במפרשים.
אני עדיין מחפשת את נקודת האיזון העדינה שבין הרצון לפעול ולשנות את המציאות, לבין היכולת לקבל אותה כפי שהיא. בדיוק שם, בפער הזה בין הרצוי למצוי – שוכנת האמונה. כשהיא נוכחת ביחד עם הפעולה וההשתדלות מצידנו היא מתבטאת במלואה.
אני לומדת שכוח האמונה בנוי מכמה דרגות:
הראשונה היא עצם הידיעה שיש מישהו שם למעלה, שהכל מתחיל ממנו ובסוף הכל מתנקז אליו.
אני מתפללת אליו ומקווה שמה שיקרה הוא מה שאני רוצה וחושבת שהוא נכון, ומכוח זה פועלת במציאות.
דרגה מעליה היא היכולת להבין שכל מה שקורה, גם אם זה לא מסתדר לפי התוכניות שלי, הוא לטובה.
דרגה נוספת, גבוהה יותר, היא להאמין בלי לחפש תשובות והוכחות לכך שההתרחשות היא לטובה, בלי לחפש איך הדברים מתיישבים על ההיגיון שלי.
בדרך כלל המדרגה העליונה הזו מתגלה בנקודות קיצון ובזמני לחץ:
בין אם זה הרגעים שלפני אירוע גדול, בין אם זה אובדן של נשמות יקרות, בין אם זה הפגנות ופילוג בעם. כל התרחשות במציאות נובעת ממקור החיים בעולם.
ההבנה שיד ה' היא הקובעת במציאות ואנחנו פועלים רק מכוחה היא נקודת איזון עדינה שיש בה יכולת לשאת הפכים: להשתדל במאת האחוזים, ולהתבטל באותה המידה.
יכולנו לחשוב שבמדרגה העליונה נעוף על עננים ונחייך אל העולם בחיבוק ידיים. מה נראה יותר רוחני וגבוה מאשר אדם שמסתובב בעולם בהרפיה מוחלטת, בתפילות קורעות-לב, ובאמונה בטוב שיגיע לו בזמן ובמקום שיחליטו לו מלמעלה?
כת אחת מתוך אותן 4 כתות שעמדו על הים, רגע לפני שהמצרים רמסו אותם בדהרה, בחרה להתפלל ולצעוק. נשמע הגיוני ומתבקש במצב כזה.
אבל אז אומר הקב"ה למשה באופן מפתיע: "מה תצעק אליי? דבר אל בני ישראל ויסעו"
דווקא כאן ברגע הכי חשוך ומפחיד – מדרבן הקב"ה אותנו ואומר לנו: סעו. תפעלו. אל תעמדו בחוסר מעש. אל תיבהלו מן הקושי, אל תרפו ידיים – המשיכו לפעול ולהאמין.
רגע לפני לידתנו כעם – מזמין אותנו הבורא לעבוד במשותף, להכין כלי לקבל את השפע שהוא רוצה להעניק לנו, ולגשת לפעולות מתוך אמונה עמוקה שהקב"ה חפץ חיים הוא ורוצה בטובתנו.
