בס"ד

שלום תמורת שעון

שלום תמורת שעון

אני זוכר את הרגע, בשנה הראשונה של התשובה שלי, ששמעתי את המונח גאולה ומשיח. השתתפתי ב'סעודת משיח' בשביעי של פסח וזה היה כל כך ממשי, שממש חשבתי שמחר המשיח מגיע. עוד ועוד מפגשים עם אנשים שמצהירים שהנה, הגאולה כאן ומשיח זה עניין של ימים, הפכו את הציפייה לממשית. בכל חג הבטיחו לי שזה החג האחרון וכך גם העברתי את זה הלאה. אבל רגע… כבר עשר שנים שאני בתוך הציפייה הזו והעם שלי כבר ארבעת אלפים שנה, מה קורה כאן? מתי זה יהיה ואיך אני אמור להתייחס לזה?
למה שזה לא יהיה כמו ספירת העומר? עם המשיח אני אמור לעבור כל יום בהנחה שהיום הוא בא ומצד שני לפעול כאילו הוא מגיע רק מחר והכל תלוי בי. עם ספירת העומר דווקא אומרים לי 'רוץ עם חוסר הסבלנות ותספור כל יום. אנחנו יודעים שאתה לא יכול לחכות, אז תספור ותגיע'.
איך אני צריך להתייחס לזמן הזה? זמן הוא המרכיב הכי עיקרי כאן בחיים, בעבודת ה' ובתולדותינו כעם. הביטוי הכי חזק של הקדוש ברוך בחיים שלי זה העניין שבסופו של דבר הזמן בידו לא בידי. אני מתבונן בשעון, במחוגים, בדקות שחולפות. משיח לא מגיע בסעודה שלו, מדברים עליו ולכולם לא מוזר שהוא איננו, כי הבנו שזה עניין של סבלנות והמתנה. הלחץ מבפנים פלוס הלחץ של השעון אל מול הסבלנות שלי זה קרב יומיומי. הזמן של השעון מנסה להיכנס לתוך החיים שלנו. אנחנו צריכים אותו כדי לנהל את הסדר של החיים, אבל בנפש ובלב הוא לא כל כך נחוץ; שם אני צריך את ההיפך.
איפה השלום בין שתי הרכבות האלה? איך אני מוצא את תפיסת הזמן שבה לא אהיה לחוץ במהלך היום וכן אהיה לחוץ שהמשיח יגיע מבלי להתייאש? שאלת העידן הדיגיטלי של עובד ה'. יש לזה תשובה? תהיתי בהתבודדות הלא לחוצה שבחול המועד. ה' תעזור לי לחיות בשלום עם תפיסות הזמן שנתת לנו. משיח, ספירת העומר, להגיע בזמן לעבודה, לחיות רק את היום כי מחר זה עולם אחר ולא לדאוג מה יהיה עם הילדים בעתיד. פשוט למצוא איזה שלום בתוך הזמן.
התשובה הופיעה בליקוטי הלכות (הלכות יום טוב, הלכה ה'): רבנו מסביר שהשעון ("מורה השעה") הוא הכרח וצורך שמשקף מאבק של שני כוחות שקיימים בנו. יש את "הכוח המכריח" שזה כל המניעות והקשיים, תפקידו להרחיק אותי. מנגד יש את "כוח המושך" שהוא מושך את הנקודה הפנימית בנשמה למקום אליו היא שייכת, זוהי הנקודה שבה אנחנו מחוברים לה' יתברך, אל הצדיקים, האמת והתורה. המשיכה האמיתית שלנו היא לשם, אלא שיש מי שמכריח אותנו לעבור דרך קשיים. הכוח המושך הוא אינסופי, מסביר רבנו, והכוח המכריח הוא עם גבול. מלחמתנו בעולם היא להמליך את הכוח המושך על הכוח המכריח, והמלחמה הזו מולידה דברים נפלאים.
מלחמה שמביאה לדברים נפלאים זו כבר גישה אחרת לשלב בין שתי רכבות הזמן שלנו. הנשמה הוכרחה לרדת לכאן ועליך מוטל להתגבר על הכוח המכריח ולגייס אותו אליך. לא מלחמה אלא קרב ג'ודו. השעון הוא המקום ללמוד מה קורה כאן.
"וְהָבֵן הֵיטֵב הַנִּמְשָׁל, כִּי טֶבַע הַנְּשָׁמָה לִהְיוֹת נִמְשֶׁכֶת תָּמִיד לְשָׁרְשָׁהּ הָאֲמִתִּי, כִּי שָׁם כֹּחַ הַמּוֹשֵׁךְ הָאֲמִתִּי, אַךְ הִכְרִיחוּ אוֹתָהּ לֵירֵד לְזֶה הָעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ בִּכְלָל הוּא בִּבְחִינַת כֹּחַ הַמַּכְרִיחַ נֶגֶד הַנְּשָׁמָה שֶׁכִּסּוּפָהּ וּתְשׁוּקָתָהּ תָּמִיד נִמְשֶׁכֶת לְמַעְלָה לְשָׁרְשָׁהּ, אַךְ כָּל כַּוָּנָתוֹ יִתְבָּרַךְ כְּדֵי שֶׁתִּתְגַּבֵּר בַּכֹּחַ הַמּוֹשֵׁךְ עַל כֹּחַ הַמַּכְרִיחַ וְאָז תִּהְיֶה מוֹשֶׁכֶת אֲחֵרִים עִמָּהּ וַאֲחֵרִים לַאֲחֵרִים כְּמוֹ הַגַּלְגַּלִּים וְהָאוֹפַנִּים שֶׁל הַזֵּייגִיר (=השעון)…".
איך אתה לוקח את הזמן שלך ומושך אותו למעלה? לא איך אתה רץ נגד הזמן – אלא איך אתה רוקד עם הזמן? השעון פתאום לא נגדי. הוא רק קרב בין מכריח מוגבל וחלש לבין נשמה שנמשכת לכוח אינסופי.
אשרינו, איזה פיענוח נשלח אליי תוך כדי סעודת משיח.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן