לפני ראש השנה חשבתי מה אני יכול לעשות בחג שייקח אותי למקום שלא הכרתי, פתאום הגיע המסרון. תשתוק. מה? כן שתיקה. כל החג תענית שתיקה. יאללה לקחתי. החלטתי לשתוק, פשוט לא לדבר.
בהתחלה הרגשתי מעט טמבל. כולם מחליפים חוויות אחרי שנה שלא התראו. אומן ראש השנה, המון גילויים ודיבורים מהצדיק, ומה יש לי לומר? לשתוק. יש לי המון מה לומר, הבטחתי לזכור להתייחס לכל נושא מיד בקבלת השבת לאחר החג. אחרי כמה שיחות ששמעתי סביבי בלי יכולת להגיב הבנתי שאין טעם לזכור הכל ולנסות להגיב אחרי יומיים, זה מעייף. מעולם לא שתקתי כל כך הרבה זמן. בכל שיחה שהתנהלה סביבי הרגשתי שמשהו חסר לדוברים סביב, אני כל כך חסר להם. המילים שלי והתובנות שלי, חבל, הם מפסידים ולא מחכימים כי… אני חסר.
עם חלוף השעות החל תהליך מוזר. המוח נדרש בדרך כלל להגיב בזמן אפס ובמהירות עצומה לכל שאלה, בין אם זו שאלה של חבר שמבקש עצה או שאלה שמפנים אלי באולפן הטלוויזיה. עכשיו המוח החל לנוח כי הפה לא דרש תשובות, ולפתע נכנס השקט אל תוך המערכת. שקט ששומעים בו את לעיסות האוכל, שמקשיבים בו למילים בתפילה שנראות כל כך חדשות ומרעננות. לא אני מכוון בתפילה אלא התפילה מכוונת. לוקחת אותך. המוח והפה נכנסו למנוחה, הידיים ירדו מההגה. למילים יש כוח, אך יש גם כוח בהעדרן.
מה עושים כשהמוח במנוחה והפה לא עובד? מה עושים כשכל החברים נותנים לך מבט כזה של… נו מה עכשיו בחג תענית דיבור? לאט לאט השקט העמוק הכניס אל המערכת גורם חדש. אותו אבר שאנחנו מחפשים כל הזמן. פתאום הייתה לו במה להרגיש ולהקשיב וגם להתבטא… הלב. אוי אוי הלב. כמה שהוא נדחק שם בחיי הרגילים בתוך כל המילים הנאמרות והנכתבות. פתאום הרגשתי במלוא מובן המילה של 'הרגשתי'. את כל מה שקורה מסביבי ואת כל מה שקורה בתוכי, בלי מילה אחת. המילים שנראות בדרך כלל מסייעות, נראו כרגע כל כך מיותרות. כשילד אינו יודע ממש לדבר הוא מצליח להבין מה רוצים ממנו בעיקר מהלב, שעדיין לא נחסם על ידי מחיצות של מוח ופה.
לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. עיקר התשובה, שישמע בזיונו ידום וישתוק. דום לה'. קול דממה דקה. אימצתי את עצמי להיות בתוכה. נכנס בעוצמה ובדממה, השם יתברך. הקדוש ברוך הוא היה נוכח שם כמו בהתבודדות ויותר מכך. הוא כאילו אמר לי "מרוב מילים ומעשים שכחת להכניס אותי לתמונה. שכחת לפנות לי מקום. אין לי מקום להיכנס למציאות הצפופה שלך. עד לרגע שבו סוף סוף שתקת".
זה היה גילוי לא צפוי. פתאום בכל צעד קטן שעשיתי ובכל פעולה שפעלתי, נפתח מרחב להשגחה. הוא חיכה שאפתח לו פתח של שקט קטן, והוא פתח בפניי אולם שלם של נוכחות והשגחה. כל כך פשוט. לא להגיב מיד. לראות דבר שמתרחש ובמקום להגיב להאמין כמה שניות בשקט, ואז מי שאמר והיה העולם ממשיך את הפעולה שלו בלי החסימה שלי.
בין הדיבור המוכר התייצב השקט כצד שני של הסקלה. שם אתחיל לחפש את האמצע שלי, שהוא הממוצע בין הדיבור המהיר לשקט המרגיע. אמצע שהוא בהכרח מעבר דרך שני הקצוות. שם באמצע השם רוצה שאהיה. שאחבר את הקצוות. מדי פעם אני אזכיר לעצמי את הקול הזה. קול דממה דקה. אתה תשתוק צבי והוא ידבר.
את שאר ימי התשובה עד ליום כיפור העברתי בזיכרון מאותה שתיקה והמתנות שהיא הביאה. אחרי החג בתוך קבלת השבת כבר התחלתי לדבר מיד עם כולם, והשקט היה נראה כמו חלום רחוק. והלב שאל מתי אפשר שוב לקבוע פגישה? 'ביום הכיפורים' אמרתי לו, ושתקתי.
שקט ודיבור. פעולה והרפיה. רצון שלי ותנועה של ה'. הנה עוד פתח להכניס אותו יתברך אל הפינות הקטנות של החיים. שם בפינות הקטנות הוא הכי חסר, רק קצת שקט והוא נכנס. בפעם הבאה, כך הבטחתי לעצמי, שיגידו לי 'סתום את הפה' אני לא איעלב. אראה בזה הזמנה להכניס את הקדוש ברוך הוא למקומות שסגרתי עד היום.
אז קחו איתכם לשנה החדשה את אותם חללים ותמצאו את המפתח להכניס את המלך. בסוכה מול הסכך זה כבר היה לי מאוד טבעי לשתוק. חבר שעבר לביקור בסוכה שאל אם אני חולה או משהו. 'לא' אמרתי. 'אני מפנה מקום בסוכה בעזרת השקט, פשוט תפסתי הרבה מקום עד היום, אין לי צורך בו. זה לא שלי, זה שלו'.
התחלה חדשה טובה לכולנו.