כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד… ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד… הנה מגיעות השורות הנעימות הללו שמבשרות את סוף התפילה. זהו. עברה עוד שחרית בחיים שלי. לאן זה הולך? לאן זה מתווסף? אולי בכלל לא היה כאן כלום כי בעצם כל התפילה הייתי ולא הייתי כאן. חשבתי על מה עומד לקרות היום ומצד שני הסתכלתי למעלה לנסות ולראות אם רואים אותי מלמעלה, אם יש חיבור בין המקום שלי למקום שלו יתברך? הרהורים של שחרית.
תוך כדי המחשבה מתחיל איזה מעגל איטי של ריקוד סביב עצמו. הברסלברים מתעקשים לרקוד גם אחרי שחרית. אשרינו שזכינו… עוד מילים שגורמות לי לחשוב על השמחה ועל איך נולד יום בעולם. איפה אני עוזר לו להתפתח ולאיזה כיוון? ובכלל מה אני בוחר לראות היום?
התחלתי לבדוק מה יותר חזק אצלי, עשו או יעקב? שניהם היו בבטן של רבקה. שניהם נמצאים גם בבטן שלי. כל השאלה היא: מה חלוקת הכוח ביניהם? למי אני מאמין יותר? גם שם הייתה לידה והלא־טוב יצא ראשון. אחריו, מנסה להדביק את הקצב, הגיע יעקב שהוא הכי טהור, והאבא המזוכך של אומתנו. יש כאן רמז על איך זה קורה גם אצלי היום. מה קופץ ראשון, הרע או הטוב?
אני עובר מקרה אחר מקרה. כל מיני אתגרים שיהודי עובר כל יום. ניסיונות, מלחמות, השכנת שלום וגמילות חסדים והרשימה עוד ארוכה. מה מופיע קודם כל על המסך שלך, צבי? קשה להודות, נכון? לרע יש יותר כוח לקפוץ בראש. להגיע ראשון. כל משבר, ולו הקטן ביותר, מקפיץ מידית את הרע שממהר לבשר לך: זהו, נפלת בפח, וכאן אתה הולך להישאר. זה המצב התמידי. הטוב הוא רק הבלחה ואילו הרע הוא המציאות עצמה. לזה קוראים ייאוש. ייאוש מלחשוב שיש חלוקת כוח אחרת בעולם. אם באמת הרע כל כך עוצמתי ואמיתי, מאיפה עכשיו יגיעו כוחות עילאיים להפוך את התמונה?
לכל אחד יש את רשימת התירוצים שלו למה הוא מאמין לרע. יש רציונליזציה שלמה סביב הנושא הזה, לעיתים נראה כאילו העולם מוכיח את זה. אז איך מתחילים להפוך את התמונה?
אזמרה אזמרה אזמרה. כך סיכם רבי נתן את כל תורת רבנו והכוונה שלו הייתה לתורה המפורסמת "אזמרה לאלוקי בעודי" (תורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן), שמסבירה איך מלמדים זכות ואיך אפשר לחפש נקודה טובה אחת בתוך כל הרע, וממנה להתחיל לצבוע את כל התמונה בלבן ולא בשחור.
קשה יותר ללמד זכות על עצמך מאשר על הזולת, אבל צריך להתאמץ. קודם כל צריך לחפש איזה נקודה טובה בעצמנו. עצרו רגע מלקרוא הלאה. זה הזמן למצוא כזו נקודה, לקבע אותה ולתקוע עליה דגל, כדי שנראה אותה גם מרחוק. אחרי כן הדבר הבא אמור לקרות, לא להיבהל: "כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לִפֹּל מִזֶּה רַק צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁלּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב"
נו? הרי כולנו בקטגוריה הזו. עשינו פעם משהו טוב, במינימום. אם לא יותר, אם לא הרבה יותר. ולפחות רצינו הרבה הרבה יותר.
זו נקודת ההתחלה. והנה עוד נקודה שגם אותה אי אפשר לקחת מאיתנו. לכל אחד יש נשמה שבאה מאותו עולם טוב, שזוכרת שהיא טובה ויודעת לזהות את הטוב. ראיתי באחד מספר החסידות שלכל יהודי יש נקודה טובה כזו ממש מושלמת, שהיא מוגנת מפני כל חטא ושינוי. נקודה טובה גמורה וזהו. בטוחה ומובטחת. היא עוברת אצלנו בגנים עוד מאברהם אבינו. אנו בניו ואנו נושאים את סימן האהבה שלו עלינו. הנקודה הזו שוברת שוויון (אם בכלל היה שוויון). הטוב הוא ההתחלה שלנו. הוא בסיס האם שלנו. משם באנו. הטוב הוא הנצחי והרע הוא החולף, רק כל העניין שלו זה להשכיח את זה ממני ש… אני טוב … אני עצם הטוב… אני טוב מלידה… מהבטן. אני טוב מבחינת הייחוס והשושלת שלי. אני רק צריך לחפש סימן לזה ובעיקר להיזכר בזה.
אני הבן של יעקב, הנכד של אברהם. הנה כבר נקודה טובה. ומכאן אין גבול לטוב ואין גבול לרחמים.
בחזרה לסוף השחרית יש כבר אווירה יותר מעודדת. קמתי מהמיטה, מכל המקומות בעולם בחרתי להיות כאן בבית הכנסת, זה ממש מלא נקודות שמביאות יותר סימנים שהטוב אפשרי והרע רק קופץ, והתפקיד שלי להוריד אותו מהמסך. הוא אוהב להיות שם, אבל אני לא קונה את הסיפור שלו, אני לא קונה סיפורי ייאוש. אני יודע שישנו טוב, בוודאי, הרי הייתי שם, אני… רק משחזר את תולדותיי.