כשחבר שלי, רן, חזר בתשובה, הוא קנה תיק לתפילין החדשות בחנות תיקים יד שנייה ברחוב שינקין. תיק מגניב כזה, דומה לתיקים של נהגי אוטובוס. ארבע שנים הוא הסתובב עם התיק הזה בכל בתי הכנסת, כמעט. הניח את התיק בפינה והתפלל.
בניקיונות לקראת חג הפסח, הוא החליט לנקות את התיק מהחמץ שנאסף בתיק. תחתית התיק הייתה פיסת עור קשה. רן, כמו בעל תשובה, שרוצה לנקות גם עד איפה שאין היד מגעת, שלח את ידו תחת הבטנה הקשה של התיק. ידו הבחינה במשהו. נייר. הוא הוציא את הנייר. מאה דולר. הוא הכניס את ידו שוב. עוד מאה דולר. שוב. עוד מאה דולר. כך שלף רן מעומק התיק שלו הישן חמשת אלפים וחמש מאות דולר.
"אתה רואה", הוא אמר לי, כשסיפר לי את הסיפור הנפלא הזה, "אנחנו מסתובבים עם אוצר במשך שנים, ולא יודעים מזה".
אנחנו כל־כך רגילים למה שיש לנו, לוקחים את הכל כמובן מאליו. העיניים שלנו רגילות לראות את מה שחסר עד שאנחנו שוכחים ואדישים למתנות הגדולות. החסרונות מעבירים אותנו על דעתנו.
צריך להתרגל להגיד תודה. על הכל, על כל דבר. על הכישרונות שה' זיכה אותנו בהם. על האשה והילדים, על התורה! שמחיה אותנו, על החברים. לראות את הטוב בחברים, לראות את הטוב בי, במצב שלי. לראות את הטוב שבכל אחד מישראל. ובכלל. להודות גם על מה שאין. שהחיסרון מקרב אותנו אל התפילה, אל ה'. מנקה אותנו מ"כוחי ועוצם ידי".
ההרגל לראות את מה שאין טמון בנו עמוק עמוק, כנראה עוד מחטא אדם הראשון. צריך להתמיד בכל יום, להודות על מה שיש, להתאמן בזה שוב ושוב, ואולי נוכל מעט מעט, לאט לאט, להשתנות, ולגלות בתוך הלב, אמונה.