תרבות התוהו. התחלתי לרקוד

תרבות התוהו. התחלתי לרקוד

הפעם אין לי דברי תורה. אבל יש דברים שעומדים לי בגרון.
התרבות שגדלתי עליה האדירה את התוהו. חינכה לדאגה. אומנות מדממת.
חדשות שחורות כל שעה עגולה. אין תקווה. זה עמוק. זה רע. זה אמיתי.
למדתי ולימדתי שהעצב הוא עמוק מיני ים ולעומתו השמחה היא נחלת הבורים.
לדבר בשפה של תיקון, של אמונה – זה רוחניות חיצונית, היפית, הזויה.
למדתי לדאוג. לחשוב שלילי. לראות מה שחסר. למדתי לפחד.
לאחרונה יצא לי לדבר עם סטודנטים דתיים למוזיקה. הרגשתי מהם את ההרגשה הזו. התורה, האיזון, התיקון, נשמעים להם מכווצים, והתוהו המדמם, החיצוני, הגס והכואב – נשמע כמו האמת.
אני לא חושב שצריך להתעלם מהתוהו או לחנוק אותו. אני לא חושב שאפשר.
צריך לחפש דרכים איך להמתיק אותו. איך להפוך אותו לתנועה של חיים, של רחמים.
לא להתפלש בדאגה. בספק. בשלילי. לא לתפוס את החושך כאור.
ניצבת לפני מלאכה גדולה. תיקון המחשבה והדמיון השלילי. למצוא בעצמי עין טובה ורחומה.
ואם אתמיד ואתייגע בוודאי שאמצא. ואאמין.
יש בנו, בעולם, בתורה, עומקים אינסופיים של אור. יש מלאכת בירור נוקבת בתוך כל נשמה. אי אפשר להיכנס לשם בלי כנוּת. ובלי הרבה שמחה וחיוניות ואמונה. בלי דמיון ותנועה ומנגינה מבוררת, חמה. אני רוצה לחנך את עצמי ואת הילדים לשמחה, לביטחון, לעין טובה על עצמם ועל כולם. תברכו אותי. תאחלו לי בהצלחה.
הייתי השבוע בחתונה של אנשים שלא דומים לי בכלל. בהתחלה חשבתי שהולך לעבור עלי ערב משמים וחיצוני. רק לחייך ולחכות שאשתי תגיד שהולכים. פתאום עברה בי מחשבה שהחיים ניתנו לי במתנה. שאני לא הבוס. עכשיו גם הרגע הזה הוא מתנה. התחלתי לרקוד. בסוף הערב יצאתי עם כנפיים. זה הכל בראש. באיך מספרים לעצמנו את הסיפור.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן