שני אירועים מהותיים מאוד עבורי קרו בשבועות 'האחרונים: הראשון, בשעה טובה ומוצלחת אחותי הצעירה נישאה לבחיר לבה. והשני, נעלם לי הקול. יום אחרי החתונה, פשוט קמתי בבוקר ו… אין קול ואין עונה. בהתחלה התנחמתי בעובדה שזה מעשה גאונות של ה׳, שככה במקום להשיב לכולם על שלל שאלות מזן ה-״נו, אז איך היההה?״, ״מה לבשתתת״ וכמובן – ״תגידי, המסקרה החזיקה גם בדמעות בחופההה?״ היה לי זמן לעבד את כל רגעי האושר הזה ביני לבין עצמי. אבל ככל שהשבוע התקדם, חוסר היכולת לדבר נעשה מעיק משהו, ובהתחשב בעובדה שבכל פעם שקראו בשמי במשרד הייתי צריכה לדפוק על השולחן קלות כדי לסמן ששמעתי, ובסופר כל שאלה לגבי מוצר הפכה למפגן פנטומימה מרשים, לא פלא שסבלנותי החלה אט-אט להתערער.
וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ
מצד שני, ימי השתיקה חשפו לפניי אמת מופלאה. בשעה שאני חששתי שהקול החלש-עד-כדי-לא-קיים שלי יעורר אי אילו בדיחות, הסובבים לא רק שלא השתעשעו על חשבוני, אלא יצאו מגדרם כדי לסייע. מכרים, חברים ואנשים זרים לגמרי – כולם, בלי יוצאים מהכלל, היו חביבים ומבינים עד מאוד. הבודק הבטחוני בתחנה המרכזית עיכב את הטור שהשתרך אחרי בכדי להמליץ לי על מתכון מנצח לגוגל-מוגל, מורותיי הגדילו לעשות ומבלי לשים לב יישרו קו עם הווליום הנמוך וניהלו איתי שיח בקול לחישה דקה. ואחרון וחביב מאוד היה המוכר בבית הקפה, שאחרי שסימנתי לו שאני מזמינה כוס קפה, התכופף לעברי ושאל בלחש: ״בטוחה שלא תעדיפי אולי כוס תה? כי יש לנו תערובת נהדרת של ג׳ינג׳ר ודבש״. נכבשתי בקסמי האכפתיות המפתיעה והאינסופית שהורעפה עלי. פתאום הבנתי באמת כמה חכמים היו חכמינו כשאמרו ״כל הנותן פרוטה לעני – מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים – מתברך באחת עשרה ברכות״; ׳עניות׳ היא לאו דווקא דבר שמוערך בכסף, אלא מסמלת כל חיסרון שמרגיש האדם שניצב מולך, ובשעה שאת הגוף אפשר להשביע באוכל, כשהנפש רעבה לקצת יחס וחום, חשוב לא פחות להשביע גם אותה. מילה טובה, מפייסת ומשמחת יכולה לעשות כל כך הרבה עבור האדם החסר שניצב מולך, עד שמי שאומר אותה זוכה בברכה (כמעט) כפולה.
רק שאז, עבר לו שבוע ובשעה שהקול שלי עשה קאמבק, האוזניים החליטו שעכשיו תורן לקבל את תשומת הלב. עם דלקת סינוסים, אוזניים סתומות וכאב ראש מעיק במיוחד, הבנתי שאין מנוס מלאפסן את עצמי לכמה ימי מחלה בבית. אחרי אינספור ניסיונות כושלים להשיג תור לרופא אף-אוזן-גרון, נחתתי בקופת החולים בבקשה לעזרה. לתומי חשבתי שהמהלך ימשיך באותה הדרך – אני אשמע קצת פחות מהרגיל, אולי אשאל שוב ושוב ״רגע, אמרת משהו?״ והסובבים יפגינו הבנה. רק שהפעם, במקום לסייע, האחראית הכריזה בקול שמאחר שהיא לא רופאה, ואני לא רופאה, ואין בנמצא רופא פנוי, כך שאין מה לעשות מלבד להתמודד ולחכות כמה ימים עד שמישהו, מתישהו, בלי נדר, יתפנה לתת לי אבחנה. יצאתי משם בלב כבד – לא כעסתי על המזכירה, רוב הסיכויים שהיא באמת לא יכלה לעזור לי, אבל הגישה. הו, הגישה. זה לא שציפיתי שיציעו לי כוס תה, כן? אבל את הצעקות הרועמות שנשלחו לעברי אפילו האוזניים הסתומות לא הצליחו לטשטש.
חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת וּבִרְכַּיִם כֹּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ
בעיניי, אחד הפסוקים הכי עצובים ששורר דוד המלך הוא ״וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ, וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ״. דוד המלך שבור לב, מחרפים אותו, מדברים עליו. בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ, והוא מחכה למנחמים שיבואו להקל עליו קצת. רק שאז, במקום פיסת לחם מגישים לו מזון מר שרק מחריף את הרעב, ובמקום להרוות את צמאונו במים משקים אותו חומץ שמגביר את תחושת הצמא. בשעה שהוא כל כך נזקק לעזרה, לא רק שלא מסייעים לו אלא מגדילים לעשות ומוסיפים על כאבו. זה אולי נשמע מוזר, אבל זו סיטואציה כל כך נפוצה – ולא רק כשזה מגיע לדוד המלך או לכאבי אוזניים, רחמנא לצלן. לאחרונה שיתפה אותי חברה טובה שהאחיינית הצעירה שלה התארסה. היא חיתלה אותה, ערסלה אותה עד שתרדם ונישקה לא פעם את החבלות על ברכיה, ועכשיו הילדונת הזו מתחתנת – לפניה. זו סיטואציה רגשית מורכבת, כשהישועה שלך מתמהמהת ושל הקרובים אלייך, שנדמה מהצד שלא חיכו, עבדו ונלחמו כמוך – כבר מגיעה. ועדיין, היא צהלה ושמחה עבורה, עד לרגע נקודת השבירה כשהמשפחה, במקום לברך אותה שגם לה יהיה, או אפילו סתם להחמיא לה על השמלה, התחילה לנחם אותה – ״אני אומרת לך״ היא ספרה לי בהלם קל ״זה הרגיש כאילו במקום להתכנס לאירוסין, נפגשנו כולנו בהלווייה״.
בפירוש מתוק מאוד, רבי אלימלך מליז׳ענסק מסביר את המילים "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה": "פירש רש"י – אבן טובה. יש בכך רמז: תיבה היא מלה. המלה שהאדם מוציא מפיו, צריך לראות, שהיא תאיר אור גדול כאבן טובה״. בואו נהיה רגע אמיתיים. קשה מאוד להיות נחמדים כל הזמן, בכל זאת כולנו רק בני אדם, וקורה לא פעם (ולא פעמיים) שאנחנו מצוברחים ובלי חשק. אבל אם כבר בחרנו לפתוח פה ולדבר, כמה חשוב להשתדל שמה שיצא לנו ממנו הן כמה אבנים טובות. איך כתב יעקב גלעד כל כך יפה: ״לֹא פַּעַם זֶה קָשֶׁה, אֲבָל לָרֹב מִלָּה טוֹבָה, מִיָּד עוֹשָׂה לִי טוֹב. רַק מִלָּה טוֹבָה, אוֹ שְׁתַּיִם – לֹא יוֹתֵר מִזֶּה״.
