"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה).
חכמי התלמוד אומרים (מסכת פסחים) שבימינו אנחנו מברכים על בשורות טובות ורעות כאחד, אבל לעתיד לבוא המציאות תהיה כולה טובה וגם ההתגלות האלוקית תהיה אחת וללא פירודים.
בחיי היומיום אנחנו משתדלים להחזיק באמונה ש"הכל לטובה", אבל בתוכנו אנחנו לא תמיד מרגישים כך. הפער בין האמונה לבין החוויה האנושית של כאב, פחד ואכזבה הוא אחד המקומות שבהם מתרחשת עבודת החיים שלנו. עבודה שמטרתה לצמצם ואפילו לסגור את הפער הזה.
אני רוצה לשתף בסיפור שקרה לי לאחרונה.
במשך שנים אני מתעוררת בבוקר לפני הצלצול של השעון המעורר. וכשאני מתעוררת יש בי מתח, דאגה ודריכות בגוף.
לפני כמה ימים, במקום לקום מיד מהמיטה כהרגלי (כדי לברוח מהתחושות האלה), בחרתי הפעם לעצור ולבדוק מה קורה בתוכי. שאלתי את עצמי: מה גורם לתחושות האלה בתוכי? ועלתה בי תשובה: אני פוחדת מהחמצה… אני דואגת שאם לא אתעורר בעצמי לפני הצלצול, אפספס משהו חשוב.
המשכתי להקשיב פנימה ועלה לי זיכרון ישן.
זה קרה בכיתה ח'. היינו אמורות לצאת לפעילות מיוחדת מאוחר בלילה במאפיית אנג'ל. הזמנתי חברה טובה לישון אצלי כדי שניסע לשם ביחד. כיוונתי שעון מעורר והלכתי לישון מלאת ציפייה והתרגשות, אבל כשהתעוררתי גיליתי שעוד מעט בוקר והפעילות כבר הסתיימה…
אני זוכרת ממש בגופי את תחושות הצער ואכזבה של החמצת האירוע הזה.
באותו בוקר לאחרונה בו נזכרתי בסיפור, בחרתי להמשיך להיות עם הזיכרון הזה ועם מה שהרגשתי בשעתו, ואז שאלתי את עצמי שאלה חדשה: מה הייתי רוצה שיקרה שם, אילו הכל היה אפשרי?
ובכן, בדמיוני, הערתי את החברה וסיפרתי לה מה שקרה, והיא, במקום להגיב כמוני, התפוצצה מצחוק ואמרה לי: "בואי נלך בכל זאת. ואם זה כבר נגמר, נקנה לנו פיתות ונעשה לנו בוקר של כיף משלנו", ואנחנו נוסעות למאפייה וכל הדרך צוחקות…
פתאום האפשרות החדשה הזאת, שרק דמיינתי אותה במחשבתי, שינתה משהו בתוכי. הרגשות הישנים והמכאיבים השתחררו, ובמקומם נכנסה תחושת הקלה ושמחה.
מאז אני מתעוררת מצלצול השעון, ועם הרבה פחות לחץ ודאגה (אם בכלל).
בהמשך עלו בי גם זיכרונות נוספים של החמצה וחרטה, ושוב ושוב – כשיצרתי להם תרחיש אחר בתוכי, חוויתי הקלה ושחרור.
מה שחוויתי הוא למעשה 'חוויה מתקנת': לא שינוי של העבר עצמו, אלא תיקון האופן שבו הוא חי בתוכי. הזיכרון עם הרגשות הלא טובים היה 'קפוא' בעבר, ועכשיו הוא התחיל להפשיר ולהשתנות, ובעיקר הפסיק לנהל אותי מבפנים.
המושג של החוויה המתקנת (מעולם הפסיכולוגיה) מתחבר גם למושג התיקון מהעולם הקבלי, ולפיו הנשמה מגיעה לעולם כדי לעבור תהליך של תיקון מידות, תכונות והתנהגויות. בחיים אנחנו עוברים התמודדויות וניסיונות שאף על פי שלא בחרנו בהם, יש לנו בחירה איך לעבור אותם.
"אשר ברא אלוקים לעשות" – לדברי חז"ל, 'לעשות' פירושו: להשאיר לאדם לתקן ולעשות. כאשר אנחנו בוחרים לקחת שבר, כאב או פחד, ולעבד אותם למשהו חדש, אנחנו לא רק משתנים, אלא גם יוצרים תנועה של תיקון בעולם.
במדרש תנחומא בפרשת תזריע, הנציב הרומי טורנוסרופוס שואל את רבי עקיבא: מעשיו של מי נאים יותר – של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? תשובתו של רבי עקיבא מפתיעה: דווקא מעשיו של האדם, שמשלים ומפתח את הבריאה, יפים יותר, וכך יש לעשייה ולתיקון שלנו משמעות וחשיבות רבה.
נקודה שחשוב לציין היא, שהקב"ה לא רק נתן לנו את האתגרים אלא גם כלים להתמודד, לתקן ולרפא: מוח גמיש, דמיון, יכולת בחירה, רצון ואמונה.
במקרה האישי שלי, השתמשתי גם בכוח המרפא של הצחוק. הצחוק, שעלה באופן ספונטני בתוך הדמיון, יצר סדק בזיכרון שקפא בזמן, ואפשר לרגשות שהיו כלואים בו להשתחרר ולהשתנות. הוא אפשר לי לראות את אותו אירוע מזווית רחבה יותר, מנקודת מבט מחויכת וקלילה יותר שאפשרה לי ליצור זיכרון חדש עם תגובה חדשה למצב הישן.
"אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" הוא התיאור של התחושה בגאולה – לא רק כהבטחה עתידית, אלא כהתעוררות פנימית של רגע בו משהו חשוב בתוכנו עובר שינוי מיטיב. ואולי זאת עבודת חיינו: להתבונן במסעות העבר הכואבים מנקודת מבט רחבה יותר, ובמקום 'להיתקע' עם רגשות כמו החמצה, פחד, אכזבה, כעס וייאוש, לשחרר ולשנות אותם לרגשות אחרים.
ואז, אם נחזור לפער שעליו דיברנו בתחילת הדברים, אולי עכשיו באמת לא רק נדע שה' אחד ושמו אחד, אלא גם נחווה ונרגיש זאת עמוק בלב.
ואולי זאת גם הגאולה – לא רק יעד עתידי שאליו אנו מייחלים, אלא רגעים קטנים שבהם האמונה והחוויה נפגשות ומתאחדות במקום הכי עמוק בתוכנו.
