שלום חברים, הרבה פעמים אנחנו נוטים לחשוב שכדי לצאת לדרך, כדי להשתנות באמת, אנחנו צריכים קודם כל לראות שהדרך פתוחה. שאין מכשולים, שאין פחדים, שאין התנגדויות. אבל רבי נחמן מלמד אותנו בדיוק את ההפך: לפעמים החומה נפתחת רק אחרי שאנחנו מעזים להתקרב אליה.
במעשה מבן מלך ושבעת הקבצנים מתאר רבי נחמן את הניסיון של בן המלך לעבור את החומות. חלק מהאנשים הצליחו לשבור מכשול אחד, אחרים שברו יותר, אבל היו כאלה שלא הצליחו לשבור את החומות שנותרו. עד שבא בן המלך ואמר: "אני יודע שכל החומות הם רק באחיזת עיניים, ובאמת אין שום חומה כלל".
זהו, במובן מסוים, אותו יסוד שאומר רבי נחמן במקום אחר: "אין שום ייאוש בעולם כלל". החומה נראית אמיתית, אבל באמת אין שום חומה כלל. כל אתגר וכל ניסיון שאדם פוגש נועדו להוציא ממנו איכות נסתרת, אבל כל עוד הוא אינו עומד בניסיון, אותה איכות אינה מתגלה ואינה באה לידי ביטוי.
למה בן המלך מסוגל לגלות את הסוד הזה? משום שהוא יודע כמה אבא רוצה שהוא יגיע אל האוצר. המלך רוצה שנגיע אל האוצר, אבל הוא גם אינו רוצה שנגיע אליו בלי הכלים המתאימים. ולכן בדרך יש חומות: חומה של עצלות, חומה של דימוי עצמי נמוך, חומה של דחיינות, כעס, עצבות או ייאוש. המלך רוצה שנגיע אל האוצר, והחומות הן חלק מהדרך שבה אנחנו נעשים ראויים ויכולים לקבל אותו.
להסכים להרגיש
בעניין הזה יש חלום מופלא שחלמה אדל, בתו של רבי נחמן. אדל, שנקראה על שם סבתהּ אדל בת הבעל שם טוב, חלמה לאחר פטירת אביה שהיא רואה את רבי נחמן רוצה להגיע לבית הכנסת. בבית הכנסת נמצאים המון מתנגדים, והם אומרים: "אנחנו לא ניתן לו להיכנס". רבי נחמן מתקדם לעברם. הראשון שאומר לו שלא ייתן לו לעבור פשוט זז הצידה. רבי נחמן ממשיך. השני אומר שאינו נותן לו לעבור – וגם הוא זז הצידה. כך השלישי, הרביעי, עד שרבי נחמן מגיע למקומו.
רבי נתן מאוד נהנה מהחלום הזה, והוא אמר שזה בדיוק העניין של רבי נחמן. ובמילים אחרות, זה גם העניין של עבודת התיקון שלנו.
אנחנו רוצים לפעמים לצאת לדרך רק כאשר אנחנו רואים שהאופק פתוח לגמרי. רוצים לדעת מראש שלא תהיה שום מניעה בדרכנו. אבל הקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו דבר אחר: תעשה את הצעד הראשון. וכשתגיע למקום שממנו כל כך חששת – שם זה ייפתח. תתקדם עוד קצת – וגם שם זה ייפתח. עוד צעד – וגם החומה הבאה תזוז. ההסכמה שלנו היא לעשות בכל פעם את הצעד האחד. וכדי לעשות אותו אנחנו צריכים לפתח מיומנות חשובה מאוד: להסכים להרגיש. לא לדחות מעלינו מיד כל רגש לא נעים.
רבי נחמן אומר בתורה ו': "עיקר התשובה – ישמע בזיונו, יידום וישתוק". אפשר להציע ש"יידום וישתוק" אין פירושו רק שלא יענה לאחר, אלא גם שיסכים להרגיש. לפגוש את מה שעולה בתוכו, בלי להגיב מיד. כשמישהו אינו רואה בי ערך, יש לי הזדמנות לפגוש דווקא את הערך שבתוכי. יש לי הזדמנות להרגיש את הכאב, ולעזוב לרגע את השאלה מי צודק ומה צריך לעשות עם האדם שמולי, ולשאול: מה הקדוש ברוך הוא רוצה ללמד אותי עכשיו?
רבי נחמן מביא על כך את הפסוק: "כי מכבדיי אכבד ובוזיי יקלו". מי שמכבד אותי – אני אכבד אותו, ומי שמבזה אותי – "יקלו". רבי נחמן אף משתמש במילה "קל" במעשה מרב ובן יחיד, כאשר האב שומע לשון הרע על הצדיק ואומר: "הלוא קל הוא" – כלומר, אינו מכובד.
מכאן רבי נחמן לוקח אותנו צעד נוסף: להפוך "דם" ל"דום". כשמבזים אדם אנחנו אומרים "שפכו את דמו". הביזיון הוא חוויה של דם. אבל רבי נחמן אומר לקחת את אותן אותיות ולהפוך את ה"דם" ל"דום", עם המילים: "דום לה' והתחולל לו".
כאן קורה דבר חשוב. רבי נחמן לא מציע רק להדחיק את התגובה. הוא לא אומר: אל תענה, תבלע את הכאב ותמשיך הלאה. "דום לה'" פירושו לקחת את האנרגיה הזאת, את הכאב הזה, ולהפנות אותם אל מול ריבונו של עולם. יש שתיקה שהיא ניתוק, אבל יש שתיקה שיוצרת חיבור. יש שתיקה שיוצרת קשר.
"דום לה' והתחולל לו" – "התחולל" הוא מלשון לייחל. כלומר, הדמימה הזאת אינה סוף התהליך. היא הופכת למקום של קשר, של ציפייה ושל ייחול. אני נמצא בתוך הכאב, אבל אני פונה איתו אל הקב"ה. אני מחכה לראות מה הוא רוצה לעשות איתו.
להסכים להמתין
רבי נחמן ממשיך ואומר שהקב"ה "יפיל לך חללים חללים". אם תעשה את השיעור כראוי, המתנגדים כבר יזוזו מדרכך. לא אתה צריך להילחם בכל חומה ולא אתה צריך להזיז כל אדם שעומד בדרך. זה יהיה לטיפולו של ריבונו של עולם. השאלה היא רק אם אני מוכן לעבור את השיעור.
זה עוד שלב בהבנה של "ישמע בזיונו, יידום וישתוק". לשמוע את הביזיון פירושו להסכים להרגיש. להסכים להרגיש פירושו להסכים להיות – "אהיה". אבל יש כאן עוד דבר: להסכים להמתין.
באותה תורה רבי נחמן מדבר על מעלת ההמתנה, והיא קשורה לספירת הכתר – כמו שכתוב באיוב "כַּתַּר לִי זְעֵיר", שפירושו: המתן לי מעט. היכולת להמתין היא אחת המדרגות הגבוהות ביותר. לא כל דבר צריך להיפתר עכשיו. לא כל חומה צריך לשבור מיד. לפעמים העבודה היא להתקדם, להרגיש, לפנות אל ריבונו של עולם – ואז להמתין. אולי החומה שמולי אינה מבקשת ממני להילחם בה. אולי היא מבקשת ממני להתקרב. אולי היא מבקשת ממני להרגיש. אולי היא מבקשת ממני לומר: "אהיה". ואולי, אחרי כל זה, היא פשוט תזוז הצידה.
לחיים חברים יקרים, העיקר הוא לזכור תמיד שבאמת אין שום חומה כלל. לחיים לחיים!
