אחר צהרים שגרתי, ופתאום מתחילת המסדרון הביתי אני שומעת קול של זוג עקבים מתקרב ובא בצעדים מדודים לעבר אזור המטבח בו עמדתי.
כשהסטתי את מבטי נתקלו עיניי בבתי בת ה-8, לבושה במיטב בגדיי, ולרגליה – לא פחות ולא יותר: נעלי העקב שלי. את הצעדים הבאים אלי היא עשתה בחיוך שובב, והאמת היא שגם אני השבתי לה אחד כזה בחזרה, אבל בצעד הבא שלה אלי היא כמעט ומעדה, ובשלב הזה ביקשתי ממנה בעדינות לחזור לעצמה????
זה בעצם הסיפור של כל מי שמנסה "להיכנס לנעליים" של מישהו אחר או מנסה ללבוש בגד של מישהו אחר או לחשוב כמו מישהו אחר או להישמע ולהתנהג כמו מישהו אחר. איפה שהוא באמצע הדרך הוא פשוט מועד ונופל.
כשאנחנו נכנסים לנעליים של האחר שגדול מאתנו בשתיים או שלוש מידות ומנסים להתהלך, מתערערת לנו היציבות ואנחנו מרגישים חוסר ביטחון שמלווה אותנו.
זה קורה גם בחיים שלנו. כל אדם מגיע לכאן כאשר הוא מצויד בארגז כלים אשר מותאם לו באופן אישי. הבעיה מתחילה כאשר הוא לא משכיל לפתוח אותו ולעשות בו שימוש. הוא מתחיל לחוש ריקני מתוכן ומעש, ומהר מאוד פוזל לעבר האחר, אותו אחר שדווקא כן השכיל לעשות שימוש בארגז הכלים שלו וחיי חיי סיפוק, הגשמה ומיצוי מלאים.
מיודענו המסכן טועה לחשוב שחיי האחר מלאים בסיפוק כי הוא פשוט טיפוס כזה, ועל כן מוצא לנכון להתחקות ולחקות אותו באופן חיצוני. הוא אומר לעצמו: די לי שאכנס לנעליו, אחשוב, אתלבש, אדבר ואֶשָמע כמוהו… לאט אבל בטוח הוא משיל מעליו את זהותו העצמית ולובש זהות שאולה, המקבילה מאוד לזו של חברו.
הוא כלל לא עסוק בתובנה העמוקה שחיי חברו מלאים בסיפוק בגלל שהוא מרגיש איך הוא ממצה את הגלום בו, וכי הוא יכול בדיוק כמוהו להגיע גם למקום זה, לו רק ייתן מבט לעבר ארגז הכלים שלו המונח אחר כבוד במרתפי תודעתו.
כמו הפחד מלמעוד כאשר אני נועל נעליים שלא במידתי, כך היא התחושה מלאת חוסר הביטחון כשאני לא לובש את מלבושי הנפש שלי התואמים למידותיי באופן הכי מידתי.
מחבר ספר התניא, רבי שניאור זלמן מלאדי, אומר ששלושת מלבושי הנפש של האדם הם: מחשבה, דיבור ומעשה.
לכל אחד מאתנו מלבושים המיוחדים לנפשו.
אנו שונים זה מזה בארסנל המחשבתי בו אנו אוחזים, באופן הדיבור הפנימי שאנו מנהלים עם עצמנו, וגם בזה החיצוני עימו אנו מתקשרים עם האחר, ובאופן בו אנו מתנהגים ופועלים.
רק מי שהשכיל לבטא עצמו מתוך עצמיותו זוכה להתהלך בביטחון, כי שם הוא מרגיש את עצמו ועצמיותו במידה הכי ניכרת.
שם בעצם הוא חוזר אל עצמו…
