בס"ד

יום חמישי, 19 נובמבר, 2026
הכי עדכני
אשא עיני אל ההורים

אשא עיני אל ההורים

יעקב יוצא, ונזכר. הוא נזכר איך שנים קודם לכן, מישהו אחר יצא לחרן. הוא מרגיש כמה שונה יציאתו שלו, מאותה יציאה. "אֱלִיעֶזֶר בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא אֶת רִבְקָה מַה כְּתִיב בֵּיהּ: וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִים וגו', וַאֲנִי לֹא נֶזֶם אֶחָד וְלֹא צָמִיד אֶחָד." (בראשית רבה סח)

יעקב מרגיש את דלותו. קשה ההשוואה בינו לבין עבד אברהם. אליעזר יצא בכבוד, כשעושרו של אדונו מלווה את יציאתו, ואילו יעקב יוצא חסר כל. הוא בעצם לא יוצא. הוא נדחק לצאת, הוא בורח, גולה בעל כורחו.

יעקב חש חסר אונים, ומרים עיניו אל השמים, אל ההרים, "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים". חז"ל דורשים את המזמור כפי שנאמר מתוך הרגשתו של יעקב, שאת עיניו הוא נושא בעצם אל ההורים, שהרו והורו אותו. יעקב חש על בשרו את הפער הבלתי נתפס בין גובהם ועוצמתם של ההרים וההורים, לבין קטנותו וחולשתו.

במצוקתו, הוא תולה את מצבו בגניבת הברכות. הוא מרגיש חוטא, כשעוון כבד מונח על גבו. זאת למרות שאת הברכות הוא לא לקח בלב שלם, ולמרות הכאב הגדול שגרם לו המעשה. חז"ל מתארים את תחושתו בעת שקיים את דברי אימו: "אָנוּס וְכָפוּף וּבוֹכֶה". אף על פי כן הוא מרגיש אשם. והאשמה הרובצת עליו כבדה, ומביאה אותו כמעט עד כדי ייאוש, עד הרגשת האין אונים, שמתוכה פורצת הזעקה: "מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי". זעקה מתוך אין, שרואה רק אין.

אלא שאז משהו בתוכו מתחיל להתעודד, לאט לאט מתרחש שינוי, והוא אומר: "עֶזְרִי מֵעִם ה'". המדרש מתאר את המהפך העובר בנפשו של יעקב, מייאוש לתקווה: "חָזַר וְאָמַר מָה אֲני מְאַבֵּד וּמִיָּאֵשׁ סִבְרִי וְתִקְוָתִי מִבּוֹרְאִי?! חַס וְשָׁלוֹם, אֲנִי לֹא מְאַבֵּד תִּקְוָתִי מִבּוֹרְאִי". יעקב אבינו פתאום מתרומם, פתאום מקבל קומה זקופה יותר.

מאין הוא ינק את כוחות החיים שהצילו אותו מהתחושה שאיבד את תוחלתו? איך התהפך ה'אין' וחוסר האונים, לנוכחות ברורה של הקב"ה? איך הפכה התקווה לתחושה ודאית ועוצמתית?

רבי צדוק הכהן מלובלין מבאר את תנועת החיפוש העוברת על יעקב. בהתחלה הוא נושא עיניו למעלה אל ההרים, "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים". אחר כך הוא מוריד אותן למטה אל הארץ, "עוֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". כשעיניו מורמות כלפי מעלה אל גדלותם של הוריו, הוא מרגיש קטן וחוטא לעומתם. גם אנחנו יכולים להרגיש קטנים וחסרי חשיבות, אל מול הגדלות שבעולם.

אבל כשיעקב משפיל מבט למטה אל הארץ, הוא פתאום מבין שגם הארץ קשורה לה'. עצם הורדת המבט פותחת בתוכו את ההבנה שהקב"ה הוא הבורא שמים וארץ, והוא הבורא גם את המקום שהוא מונח עליו כרגע. גם את הסיטואציה אליה הוא נקלע, גם את המצב הרעוע בנפשו, את הכל בורא ה'. מי שברא שמים וארץ בעולם, הוא גם בורא שמים וארץ בנפש שלנו. בורא את המצבים הגבוהים, וגם את הנמוכים.

וכדבריו המרגשים של רבי צדוק: "גַּם אָנֹכִי מִבְּרִיּוֹתָיו שֶׁל הקב"ה", אומר יעקב אבינו. משפט מלא ברחמים ובחמלה. כי מי שברא כל אלו, הוא גם שולח את ידו מן השמים עד הארץ המונחת תחת כפות רגליה של בריה מבריותיו, כדי לנחמה.

יעקב אבינו שזוכה להרגיש מה הם ההרים, וזוכה היטב להרגיש מה היא הארץ, והחיבור שלה אל השמים, הוא זה שיזכה שתהיה מיטתו שלמה, שכל צאצאיו ייכנסו תחת הקדושה, גם השמים וגם הארץ.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן