בס"ד

בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹקִים

בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹקִים

לפני כמה שנים, קצת אחרי שבית הוריי שבו התגוררנו נשרף, מצאנו את עצמנו מחוסרי ארונות ובגדים. נדמה לי שזו הייתה התקופה היחידה בחיי שבה בכל פעם שאמרתי את המשפט ״אין לי מה ללבוש״, הרגשתי שזה מוצדק לחלוטין, אפילו אם זה נאמר שלוש או ארבע פעמים ביום. אספנו אז בגד לבגד, עם סדר עדיפויות ברור מאוד: קניות נעשות לפי סדר חשיבות – גרביים, מעיל, פיג׳מה חמה. אבל כל מה שרציתי אז באמת, היה סריג משובץ כוכבים כסופים שראיתי באחת החנויות. ערגתי אליו, חלמתי עליו אבל בשלב שבו סוף כל סוף היה תקציב לסריגים, הוא כבר מזמן אזל בכל הסניפים.
חודשים ביכיתי את הסריג המטופש ההוא. את התקווה והאור המדוד ששלחו לי כוכביו, בתקופה שבה הרגיש לי כל כך חשוך. שנה אחר כך, קפצתי לגמרי במקרה לאיזו חנות עודפים. ממש בכניסה לחנות ובראש הערמה, נח לו, מי אם לא הסריג ההוא, על כל כוכביו הנוצצים ובדיוק במידה הנכונה. אל מול עיניהן המשתאות של המוכרות והקונות בחנות, אספתי אותו לחיקי בדמעות ובקריאות של ״מזמור לתודה״. כשבכל שנה בחנוכה נקראים לשתף בסיפורי 'פרסומי ניסא', אני מספרת על הנס הכאילו-מיותר שקרה לי, כשהבורא הטוב זימן לי את אותו הסריג וכוכביו. הנס שמזכיר לי איך ניצלנו משריפה והצלחנו לשקם את כל ההריסות, אבל גם איך הבורא מילא את כל הרצונות שלי, עד למאוויים שעלולים להראות כה מיותרים.


הכל בחזקת סומין עד ש


חנוכה תמיד מגיע בתקופה של חושך. כשכבר קר בחוץ וסגרירי מאוד, ואנחנו זקוקים לניעור רציני מהשגרה המעייפת והארוכה. וכל מה שמצוות החג דורשת מאיתנו היא להדליק נר. ועוד אחד. ועוד אחד. ואז עוד כמה. ואת האור להעמיד בחלון, כלפי חוץ. לא רק להאיר לעצמנו אלא גם קצת לאחרים. ואין שום הכנה לחנוכה – לא וידוי, צום או בקשה לסלוח לאחרים, ואין דרישה שנעשה טובות לעני כמו בפורים, או שנקרא הגדה כמו בפסח. סך הכל להדליק נר, וזה מספיק.
זה לא שאין בחיי היום-יום שלנו אור, דווקא יש. אפילו הרבה מאוד ממנו. רק שהשגרה הזו, על הייאוש והבדידות שבה, מקלה עלינו לשכוח. אז בכל יום, בהדלקת הנרות, מבקש מאיתנו הקדוש ברוך הוא להדליק נר נוסף. ב