בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹקִים

בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹקִים

לפני כמה שנים, קצת אחרי שבית הוריי שבו התגוררנו נשרף, מצאנו את עצמנו מחוסרי ארונות ובגדים. נדמה לי שזו הייתה התקופה היחידה בחיי שבה בכל פעם שאמרתי את המשפט ״אין לי מה ללבוש״, הרגשתי שזה מוצדק לחלוטין, אפילו אם זה נאמר שלוש או ארבע פעמים ביום. אספנו אז בגד לבגד, עם סדר עדיפויות ברור מאוד: קניות נעשות לפי סדר חשיבות – גרביים, מעיל, פיג׳מה חמה. אבל כל מה שרציתי אז באמת, היה סריג משובץ כוכבים כסופים שראיתי באחת החנויות. ערגתי אליו, חלמתי עליו אבל בשלב שבו סוף כל סוף היה תקציב לסריגים, הוא כבר מזמן אזל בכל הסניפים.
חודשים ביכיתי את הסריג המטופש ההוא. את התקווה והאור המדוד ששלחו לי כוכביו, בתקופה שבה הרגיש לי כל כך חשוך. שנה אחר כך, קפצתי לגמרי במקרה לאיזו חנות עודפים. ממש בכניסה לחנות ובראש הערמה, נח לו, מי אם לא הסריג ההוא, על כל כוכביו הנוצצים ובדיוק במידה הנכונה. אל מול עיניהן המשתאות של המוכרות והקונות בחנות, אספתי אותו לחיקי בדמעות ובקריאות של ״מזמור לתודה״. כשבכל שנה בחנוכה נקראים לשתף בסיפורי 'פרסומי ניסא', אני מספרת על הנס הכאילו-מיותר שקרה לי, כשהבורא הטוב זימן לי את אותו הסריג וכוכביו. הנס שמזכיר לי איך ניצלנו משריפה והצלחנו לשקם את כל ההריסות, אבל גם איך הבורא מילא את כל הרצונות שלי, עד למאוויים שעלולים להראות כה מיותרים.


הכל בחזקת סומין עד ש


חנוכה תמיד מגיע בתקופה של חושך. כשכבר קר בחוץ וסגרירי מאוד, ואנחנו זקוקים לניעור רציני מהשגרה המעייפת והארוכה. וכל מה שמצוות החג דורשת מאיתנו היא להדליק נר. ועוד אחד. ועוד אחד. ואז עוד כמה. ואת האור להעמיד בחלון, כלפי חוץ. לא רק להאיר לעצמנו אלא גם קצת לאחרים. ואין שום הכנה לחנוכה – לא וידוי, צום או בקשה לסלוח לאחרים, ואין דרישה שנעשה טובות לעני כמו בפורים, או שנקרא הגדה כמו בפסח. סך הכל להדליק נר, וזה מספיק.
זה לא שאין בחיי היום-יום שלנו אור, דווקא יש. אפילו הרבה מאוד ממנו. רק שהשגרה הזו, על הייאוש והבדידות שבה, מקלה עלינו לשכוח. אז בכל יום, בהדלקת הנרות, מבקש מאיתנו הקדוש ברוך הוא להדליק נר נוסף. במקום להתמקד בחושך, בקנים הריקים, להתרגל להביט אל האור, למקד את המבט לכל מה שישנו. לשבת מולו, לא דקה ולא שתיים אלא חצי שעה. לא לבשל, לכבס, או ״לנצל את הזמן״, אלא פשוט לנוח ולהביט בו, להכיר בקיומו. לזמר לו, לאכול ולהתאחד מולו. וכל נר מוסיף על זה הראשון, מלבה בקרבך את הרצון להודות. וככל שעוברים הימים, והרצון לסופגניות יורד, הציפייה לריטואל הזה דווקא עולה. ואפילו שירת הבתים המתקדמים של ה״מעוז צור״ הופכת להיות שמחה יותר ופחות מאולצת. וכך את מוצאת את עצמך מחכה לאותם רגעים שתשבי אל מול הטוב.


בימים ההם בזמן הזה


אבל מעל כל המבט המחודש, חנוכה הוא זמן של ניסים. כמאמר הקנון הידוע ״בימים ההם בזמן הזה״. זה הדיפולט שלו, לפי רבי לוי יצחק מברדיצ׳ב, ככה הוא בהגדרה. שהרי יש אינספור ניסים שנעשו לעם ישראל ולא הפכו אותם לחג, אבל דווקא את חנוכה החליטו להפוך ליום טוב שקבוע בלוח, מפני שבכל חנוכה מחדש בימים האלה ישנה הארה – ״בזמן הזה״ שגם עתה מתעורר הנס, כי הנס למעלה מן הזמן והטבע. עם כמה שזה רעיון מתוק ונהדר, היישום שלו לא פשוט בכלל, כי מה קורה כששנים את מחכה לישועה מסוימת, ומחכה, ומחכה ו… מחכה. וכבר עשית את כל הסגולות האפשריות לחנוכה, האמנת ובכית וישבת מול הנרות, אבל זה עדיין לא קרה?
באחת מהדרשות של ה״שפת אמת״ לחנוכה, הוא מדייק בגאונות ומסביר שבימים האלה יש אפקט של מראה – ״בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה׳״: כפי שאתה מאמין ובוטח שה׳ יעזור לך, ככה בדיוק יקרה – ״וְהָיָה ה׳, מִבְטַחוֹ״, כל מה שצריך כדי לקבל את השפע, הוא להיות מוכנים אליו. בדיוק בגלל זה סיפור סריג הכוכבים מוכן לי תמיד בשליפה, כדי שלכשארגיש את אוזלת הידיים הזו, אוכל להזכיר בראש ובראשונה לעצמי ניסים שכבר קרו לי בעבר. כתזכורת, שגם אם היא לוקחת זמן ויורדות עליה דמעות, הישועה של הבורא מגיעה בסוף. מדויקת, אישית ומושגחת יותר מכל מה שיכולתי אי פעם לדמיין. הזמן הזה כל כך מסוגל, עכשיו רק נותר לשכנע את עצמנו שכמו שהוא השפיע עלינו בעבר, ה׳ עתיד להשפיע עלינו שוב לטובה, כדברי ה״שפת אמת״: נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה׳ סָמוּךְ, סופי תיבות ״חנוכה״, על ידי שיהיה בטחון – תבוא הישועה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן