"אמר רבי חייא: הרוצה לראות בארה של מרים, יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים"
(שבת ל"ה)
מדבר צין, שנת הארבעים לנדודים:
היא יושבת באוהל, רגליה מסרבות לנוע, נשימתה כבדה ונדמה שהלב מבקש להפסיק להרגיש, שמא לא יוכל לעמוד בכאב.
היא שואלת את עצמה, איך תצליח לעבור את הגבול בלעדיה ואיך זה בכלל הוגן, להיכנס בלעדיה לארץ ישראל.
היא נזכרת איך המתינו לה אז, לא הסכימו להמשיך ללכת עד שתחזור, זועקת לשמיים שהם מוכנים להמתין גם הפעם, רק שלא תעזוב, לא עכשיו.
מתוך האוהל היא שומעת אותם כואבים, צמאים לבאר מים חיים.
קול קורא במחנה, נקהל העם, היא מצטרפת אליהם מול הסלע הדומם.
וקדושי עליון קוראים למסרבים להקשיב, לשקוט מול קולות מים רבים.
הם שותים, היא לוגמת לאט, מחפשת במי הסלע את טעם הבאר של פעם.
חושבת לעצמה שאם רק הייתה כאן אמא של מלכות, דיבור אחד היה מספיק להמיס את לב האבן, להרוות לב צמאים.
חושבת לעצמה, איך מעתה תצליח לשתות מים מסלע.
הכל מתבלבל לה בראש ובלב, היא לא בדיוק יודעת איך ממשיכים מכאן.
לו רק יכלה הייתה נשכבת בתוך תיבה, נותנת לגלים לעבור, יודעת, יש מי שמשגיח מרחוק.
לא רק יכלה הייתה משאילה מנביאת נביעה, עוד קצת אמונה, לראות את הנולד, מתוך המיצר.
אך היא עומדת כאן בלעדיה, בתפר בין המדבר הגדול, הנורא, לארץ ישראל.
מתפללת שיהיה לבה נכון להיכנס לארץ הטובה לאכול מלחם הארץ, לשתות מים ממטר שמים, בצל האמונה.
הר הכרמל, התשפ"ה:
תמיד כשקצת קשה היא נוסעת לשם, יש משהו במקום הזה שמצליח לרפד לה את הלב.
בעליות התלולות היא מכוונת להשיל מעליה את כל הספקות, את הקשיים, מתפללת שיהיה לה כוח לעמוד באתגרים.
להמשיך להיות 'הלביאה' הזאת כמו שכולם מצפים.
היא בכלל לא אוהבת את המילה הזאת 'לביאה', מסרבת להעמיס על כתפיה הדלות תואר לא לה.
היא חושבת בכאב על כל מה שהיא לא, מרגישה ניצבת בסרט פעולה של חייה.
הוא תמיד יוצא עם התיק על הגב והנשק בצד, הולך ללחום בעמלק, להשיב את כבוד ישראל.
היא חלק מהמלחמה, אין ספק, חיילת בלי מדים נלחמת, בזירה הביתית.
היא כבר מזמן לא שומעת חדשות, זה רק מחליש אותה, תוהה לפעמים אם המלחמה הזאת תמשיך לנצח, מתי כבר יהיה שלום בינינו, מתפללת שיגיע כבר המשיח ויגאל את העם הזה.
כשהלב שלה כבר לא מצליח להרגיש מעומס הספקות, כשידיה כבדות ממלחמות, היא עולה, מביטה מלמעלה על אותו המקום שנותן לה כוח להמשיך.
היא נושמת נשימה עמוקה, נזכרת במה שלמדה עם שמואל על אליהו בהר הכרמל, איך העם המרוחק הזה צעק ברגע של לב פועם, ברגע שנקרעו המסכים, ה' הוא האלוקים.
היא נזכרת איך הם דיברו על זה שיש רגעים מעל השכל והמעשים, רגעים של לב, כשהפנים של הפנים זועק לצאת למרות הכיסויים.
הם למדו על ההר הזה והבאר, כברה מחוררת בתוך הים הגדול.
רגש פועם, שמתרוקן ומתמלא מהים הגדול, ים התורה, ומתגלה בזמנים של אמת, זמני קדושה.
היא נזכרת בחיוך, איך כשהם לומדים ביחד הוא נוהג לעשות מהתורות מחמאות, מזכיר לה שהלב הזה בזכותה של מרים, חלק נשים צדקניות.
היא תמיד מסיימת לימוד כזה כשהלב קצת יותר במקום, זקופת קומה.
המחשבות עושות לה סדר, בתוך הראש, בתוך הלב. היא לוקחת נשימה, קצת יותר עמוקה ממה שהצליחה עד עכשיו.
כאן, הכי קרוב לראש ההר, בתפר בין העכשיו לבניין בית הבחירה, היא יודעת. המים עוד יהפכו ליבשה, עוד תישמע מתוך המצולות מנגינת גאולה, עוד ישמע מתוך המצולות ניגון אמונה,
מנגינת נשים צדקניות,
ניגון מרים הנביאה.
(על פי עין איה, שבת)
