לפעמים, כשמגיע הערב ואני מתחילה לכבות את אורות היום שהיה, אני קולטת איזו תחושת חמיצות או כיווץ לא ברור ממשהו שקרה היום, ולא יודעת לשים את האצבע על הנקודה. משהו שכנראה הלך ותפח ונגרר איתי באותו יום, ועכשיו כשהאור כבה הוא תופס את כל המרחב. ימימה אביטל ע"ה מלמדת אותנו שכל תנועה גדולה שמתרחשת בנפש שלנו, כל הרגשה פנימית שמכריעה אותנו, בנויה מכמה וכמה תנועות קטנות ביחד. כעס, למשל, אף פעם לא מגיע במלוא עוצמתו, הוא מתחיל בקטן ואחר כך מתגבר. ולכן אפשר לנסות לראות בתוכו כל מיני תנועות קטנות, לפרק אותו למרכיבים כדי לא לעמוד מול כעס גדול שכבר אי אפשר לעצור. אפילו להתפרצות הר-געש יש כמה תנועות מקדימות.
אפשר לגלות שבתוך הכעס הגדול, אולי יש גם אכזבה קטנה ממישהו שאמר משהו לא במקום. ואולי יש בו גם ריחוק או עצבות ממשהו שהתרחש לא לרוחנו. ויכול להיות בו גם מתח שאנחנו שרויים בו ממשהו שאנחנו מצפים שיקרה והוא עדיין לא קורה. כל התנועות הקטנות מתלכדות יחד לאותה הרגשה גדולה מכווצת שגורמת לנו להרגיש שהיום הזה נגמר לא טוב. וכדי להתחיל לנקות את הלב, לאוורר אותו ולהוציא אותו לחופשי, יש להפסיק לנסות להילחם בהרגשה הגדולה והמכריעה שקשה לעצור אותה, ולהתחיל להסתכל בקטן, מה בדיוק קרה היום. לפרט לפרטים את ההתרחשויות, את התנועות של היום הזה ואת מה שהרגשנו בתוכן. ואין תנועה קטנה מדי, אין רגש קטן מדי שאולי לא ראוי שנרגיש. כל רגש שמקבל את מקומו, מסייע לנו לעשות ניקיון בלב.
ניסן – דיבור הלב
ניקוי הלב, על פי לימוד ימימה הוא מתוך ההבנה שהלב עשוי שכבות-שכבות, "נפש שנסגרה יש לה שכבות" (ימימה), לא נסגרנו בבת אחת, ולכן גם הניקיון הוא לא בבת אחת, בפעולה גדולה ומכריעה, אלא בפעולות קטנות מול רגשות קטנים. "החירות", כך ימימה אומרת, "היא למעשה התקרבותך לכל מה שחקוק בך. נקודה של חיבור שבה את פוגשת את מה שחקוק בך". חירות אמיתית מתפשטת בתוכנו כשאנחנו מעזים להתקרב ולגלות בתוכנו עוד שכבה, ועוד שכבה, וכאמור אין שכבות בתוכנו שלא ראוי להתייחס אליהן. להיפך, ככל שנתייחס לרגשות הדקים ביותר, כך הלב ישתחרר ממיצרו וירגיש חופשי. כשאנחנו מתחילים לפרק את הרגש הגדול שמכווץ אותנו לשכבות-שכבות ולתת מקום לכל מה שמתרחש פנימה, אפשר לעמוד מול כל שכבה ולנקות אותה על פי מה שנחוץ לה באותו הרגע. מול החשש – אפשר לטעת ביטחון קטן. מול עלבון אפשר לנחם את הלב. מול מאבק באדם אחר אפשר לאמץ עין טובה ולהבין שכל אחד רוצה להיטיב, גם אם יש בינינו כרגע אי-הבנה. ההבנה של מה שקורה בנו, ההתקרבות אל מה שקורה בנו והניקיון הקטן הזה, מעוררים בנו חירות אמיתית מכל מה שכובל את הלב.
בשביל לנקות את הנפש אנחנו זקוקים לדיבורים של אמת. "תקופת ניסן – תקופת דיבור הלב. בדק בית פנימי של נימֵי הלב" (ימימה). זו לא תקופה של עורקים ראשיים ועשייה גדולה מחוץ לבית, אלא תקופה שבה כל אחד ואחת מגיעים בבית עצמו עד החורים והסדקים, עד היכן שהיד מגעת. להיות כנים עם עצמנו בדיבור אמיתי כדי שלא ננקה רק מלמעלה, ונטאטא את הדברים החשובים מתחת לשטיח. נכון שלפעמים, בדרך אל הניקיון האמיתי, כל הבלגן צף על פני השטח ונדמה לנו שרק התרחקנו מהסדר שאנחנו רוצים כל כך, אבל כל נכונות לנקות – כבר מקרבת אותנו לניקיון בעצמו. כשאנחנו תולים לנגד עינינו את המטרה להתחזק, אט אט הבלגן הופך לסדר פנימי מחודש, והפעם נקי הרבה יותר מקודם.
חוטים דקיקים בינינו
"לצאת מן המְצָרים האישיים, להתנתק מהעבדות שבאה מהיעדר היכולת להתקרב לחירות מדיבור הלב" (ימימה). העבדות פירושה ריחוק פנימי מעצמנו וממה שמתחולל בנו, עד שאנחנו מופתעים מזה שעולה בנו רגש חלש, נאבקים בו ובכך נחלשים עוד יותר. החירות היא דקה ועדינה, היכרות רגישה עם כל מה שמתחולל בנפשנו, על מנת שנוכל לנקות ולתקן. אפשר לקחת את הרגע הזה, של התבוננות בעצמנו בסיום היום, ולדבר אותו בפה ממש, להגיד מה מתחולל, מה מקשה עלינו כרגע להאיר את אורנו, מה סגר וכיווץ אותנו היום, ואיך נוכל לפתוח את הלב ולהתרחב.
כל תנועה פנימית שאדם מיישר בתוך עצמו – הופכת למערכות יחסים מתוקנות יותר, הופכת לתשתית ברוכה של "ואהבת לרעך כמוך" מלב שלם יותר, שבטוח בעצמו יותר ועל כן יודע ורוצה לתת גם לזולת הרגשה טובה. אנחנו אף פעם לא מנקים את ליבנו רק בשביל עצמנו, חוטים דקיקים קושרים את כולנו, וכשאדם מנקה בתוכו את האבק שמסתיר את אורו הפנימי, הוא מאפשר לעוד ועוד אנשים סביבו להאיר את אורם. חג הפסח נחגג בדיבור פנימי, ביתי, אך הוא מסמל גאולה שלמה של עַם שלם. להתחבר לחירות האישית, להבין מה מעיב על אור הלב ואט אט לשחרר את הכבלים מאחיזתם. "הבנת החירות הפרטית שייכת לשחרור מחוטי הסבך, להעלות את הנפש, לחזק את כוחה הפנימי, ואז הימים כה יפים, והזמן כה חשוב, 'כי לעולם חסדו'" (ימימה). שנזכה כולנו בעזרת השם לחג פסח נקי, כשר, שמח, מחבר את הלבבות ומאיר את אורם.
