היא ממתינה בתחנה. היא הספיקה לראות את האוטובוס הקודם עובר, אך בחרה להמתין לאוטובוס הבא ולא להידחף.
לידה מחכות משפחות-משפחות עם ילדים רכים והרבה עגלות, היא לא דואגת למקומה. היא שילמה מראש…
האוטובוס הגיע. קו ישיר למירון. היא נאלצת להידחף מעט, אך מצליחה לעלות ומוצאת מושב פנוי ליד החלון.
היא מתיישבת ליד בחורה צעירה ומנסה להקרין ביטחון, כזה שלא יסגיר שזו לה הפעם הראשונה שהיא נוסעת לרבי שמעון.
מאז חזרה בתשובה לפני 8 שנים היא שינתה לגמרי את הרגלי החיים, מקפידה על קלה כבחמורה, לומדת שולחן ערוך שלא תיכשל חלילה בדבר הלכה.
בגדול היא מרוצה, זה תואם לאורח החיים המדוד והמדויק שאליו הורגלה בבית הוריה, בית טוב של הורים מיוחדים ואוהבים, ניצולי שואה.
היא בודקת שהכול בתיק, שנמצאים בתוכו הלפטופ והמסמכים. היא הגיעה לשלב האחרון בעבודתה על ספר הזוהר ועל רבי שמעון.
הרבה תמהו על בחירתה בספר הזוהר. גם היא לא ידעה להסביר איך בחורה שכלית שכמותה – יהיו שיגידו 'קרירה' – בחורה שכל כולה שכל והיגיון בוחרת לכתוב עבודה על רבי שמעון.
והיא מצידה מתרצת, ספק לאחרים ספק לעצמה: "זה בשביל המקוריות, רק לשם המחקר. אין כאן שום כוונה נסתרת", היא נוהגת להוסיף בקריצה.
האוטובוס הגיע להר מירון. היא ממתינה שירדו כל המשפחות הנרגשות עם הילדים הקטנים והעגלות.
הדרך הקצרה עד קבר רשב"י נמשכת דקות ארוכות, היא נאלצת לעצור כמה פעמים ולפלס את דרכה בין ההמונים.
אישה מושיטה לה הדסים. "צדיקה, תעשי ברכה, תזכי לחתן טוב, ילדים צדיקים".
היא לוקחת ומברכת בחיפזון. היא אף פעם לא הבינה אנשים שלא מתביישים לגשת ככה ולכפות ברכות על אחרים.
"ח"י רוטל משקה" צועק נער מרחוק, ומגיש לעוברים ושבים מיץ ירוק.
היא מסרבת בחיוך מנומס, כמעט בסלידה, ומגישה את הכוס לילדה שהלכה לידה.
ההליכה לציון מתנהלת בעצלתיים, אך היא לא נותנת לעצמה להתעצבן. היא לא תיארה לעצמה שבשעת לילה כה מאוחרת, אחרי הדלקת האדמו"רים, עוד יהיו כל כך הרבה אנשים. יש לה כבר לא מעט חומר לעבודה, אך היא יודעת שזה יהיה פספוס אם אחרי כל המאמצים היא לא תצליח להיכנס לציון.
היא הולכת מעט הצידה להתאוורר. היא לא רגילה לדרוך במקום, להפסיק למהר.
רגע לפני שהיא מסובבת פניה לחזור לתור הארוך לציון היא מבחינה באיש זקן היושב בפינה, רחוק מהרעש ומכל ההמולה. הוא מסמן בידו, כאילו מבקש לומר לה דבר מה. היא נענית לקריאתו, מפתיעה את עצמה, ואולי היה זה תירוץ לברוח מכל ההמולה.
היא מתכופפת לעברו, שהרעש לא יפריע לה לשמוע את קולו.
הוא מביט בה בעיניו הטובות והעמוקות, ואומר לה בקול צרוד: "מה מעשייך כאן בתי?"
והיא, שלא רגילה כלל לדבר עם זרים, עונה לו בשטף דברים: "באתי לכאן לצורך עבודה על ספר הזוהר, על רשב"י. באתי לחקור, ללמוד, באתי להכיר, לספר".
הוא מביט בה בעיניו הטובות, ומחייך חיוך שמסביר שאותו אי אפשר לרמות.
"לא באת לכאן לחקור, להכיר, לספר. באת לכאן לנסות סוף סוף להרגיש, לא לפחד. היודעת את מי הוא רבי שמעון? רבי שמעון הוא הלב. אני יודע שלב שלא מרגיש לא נפגע, אך איך יכולה את לחיות חיים חסרי חיים?! דעי, רבי שמעון הוא מעיין מים חיים, כולו תקווה. הוא ראה את רבו רבי עקיבא ששכל עשרים וארבעה אלף תלמידים, ולא התייאש והלך לרבותינו שבדרום, רבי שמעון וחבריו, להתחיל את הכול מחדש. הוא ראה בסבל רבו האהוב כשסרקו את בשרו במסרקות של ברזל חד, עד שיצתה נשמתו ב'אחד'.
"הוא ברח מרשעים, וכאב את ריחוק חבריו התנאים. הוא ריפא וניחם, הפך קללות לברכות, הבטיח שמפי זרעו תורה לא תישכח, ושחיבורו אשר כתב ילווה את עמו ובניו אחריו, ובזכותו יצאו ישראל מן הגלות ברחמים. את מבינה? רבי שמעון הוא הלב. רבי שמעון הוא העומק. הפנים! לכי בתי, התפללי על עצמך, בקשי על ליבך, זכותו של רבי שמעון תגן בעדך".
היא לא יודעת אם היו אלו עיניו הטובות או דבריו הנוקבים, שהצליחו ברגע להמיס הגנות ולהשיל מחסומים. היא רצה לציון מלווה בברכותיו, "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר".
היא מצליחה להיכנס לציון, מנסה להסתיר את הסערה המתחוללת בקרבה. היא מתקרבת, מתפללת על ליבה, שפתיה נעות, קולה לא נשמע מבעד לדמעות.
האוטובוס חזרה תכף מגיע, היא מבקשת להישאר עוד טיפה. היא יוצאת בעצלתיים, אך הפעם לא בגלל ריבוי האנשים.
רגע לפני שהיא עוזבת, מבט אחרון לכיוון ההר. "כוס משקה ירוק" היא מבקשת מהנער, "ח"י רוטל משקה" הוא קורא ומגיש לה בשמחה, ועובר במהירות למזוג את הכוס הבאה.
היא שמרה את הכוס כל הנסיעה חזרה, כמבקשת לנצור מזכרת מהיום שבו שב אליה ליבה…
ומאז בכל שנה, בין דיוק לדיוק, היא נוסעת נסיעה מייגעת וארוכה מלאה במשפחות, ילדים ועגלות, בדרך העולה מירונה לקבל עוד קצת רגש, עוד קצת לב, מרבי שמעון.
