בואי לשדה, היא שמעה את הקול הפנימי שבה קורא לה.

בואי לשדה, המלך לך שם מחכה.

והיא לא הרשתה לעצמה לפספס השנה.

40 יום היא פשטה ולבשה צורה, חיפשה את הלבוש האותנטי שלה,

את הלבוש שהכי יהלום אותה. חיפשה את המחשבות הצרופות שלה, שהן רק שלה.

חיפשה את הדיבורים שלה, שהם מתוכה, חיפשה את ההרגשות האמיתיות של נשמתה שרצות בקרבּה, שרוצות בקרבה.

חיפשה את ההתנהגויות והתגובות שבהן רוצה לנהוג.

כל כך הרבה חיפשה, כל כך ניסתה לבוא לבושה בלבושה, במלבושי נפשה.

ולא נחה ולא שקטה עד שלבסוף בארון היא מצאה – מצאה את עצמה.

הנפש האלוקית הזכה שכל כולה ביטוי של מקורה, מתמזגת באורו ומוכנה השנה להאיר אותו, להאיר מתוכו.

הנה היא כבר עומדת לבושה, אבל גם עם מעט בושה. איך שנה שלמה, את הבגדים הללו – שהם שלה –

לא לבשה.

כל כך כואבת, מיוסרת, שכך התרחקה. וברגע הזה, כשהדמעות החמות במורד לחייה יורדות,

היא מבטיחה לעצמה שלעולם לא תיכנע שוב ליצרה. השנה הזו, היא החליטה, היא תהיה חדשה

ולו בגלל שהיא תתחדש בתוכה, תסכים לחיות בה את עצמה, את האור המאיר בה בעוצמה.

והמלך מביט בה משתומם, בוכה אף הוא מהתרגשותה שנוגעת בו. כן, היא אמרה לו שהיא מוכנה

לעבוד רק אותו, להיות שוב רק שלו.

כל כך מתרגש הוא מחזרתה אליו, מתרגש מכך שהיא חזרה וזכרה שהיא בתו היחידה.

בת של מלך הייתה ותמיד תהיה, ואם הייתה לה שאלה – עכשיו יש לה תשובה, והמלך באהבתו אליה מקבלה.