חודש תמוז, חופש גדול, ואני בין שני בתים.
עוד מעט ביתנו ייעשה ארגזים ארגזים, חפצים, זיכרונות, פיסות חיים.
ונכון זה מרגש, וזה חדש, וזו הזדמנות, אבל לי מעט קשה המעבר.
אולי זה זיכרון ילדות ישן, בית ילדות שחרב, עת כרובים הפכו פניהם, עת נותרתי בלי חומה.
לפעמים הייתי רוצה, קצת כמו בסיפור הילדים, להצליח מהר מהר לעשות בית, ליצור ד' אמות, מתחת לשולחן וסל, מסל כביסה, מארגז עץ ומשיח בגן, ככה פשוט,
"טוב לי, נעים לי, זה הבית שלי".
הייתי רוצה פשוט להודות על העבר ולקבל את המתהווה באמונה, בזרועות פתוחות,
מבלי לחשוב על הזמן שעובר כל כך מהר, ואיך כל מעבר תוחם רצף חיים, כותב אותם פרקים פרקים.
וטוב שאין לי זמן לחשוב, עוד מעט תבוא משאית גדולה, ותכניס את כל תכולת ביתי ומחשבותיי, להובלה.
מחשבות, הגיונות ותפילות ייערמו כלאחר יד על ידי בעלי המלאכה, מלאכת אנשים מלומדה.
ואביט על ביתי שהיה, מבט אחרון, אזכור איך הרגשתי כאן ביום הראשון, אזכור להודות בכל לב על כל הרגעים הטובים, זיכרונות, פיסות חיים, אסתכל על השמיים שהיו לי לצוהר בתפילות המנחה, על מרפסת השכנים שהקדימו את בואי בברכה.
את כל זה אקח לביתי החדש.
כשאגיע לדירה החדשה,
אנשום מלוא ריאות את ריח הצבע הטרי שבקירות, מקווה שלמרות החידוש הם עדיין נוצרים בתוכם, קולות שמחה ותורה שהיו כאן לפני.
ומקירות ליבי אקלף אמה על אמה, זכר לחורבן, זכר לשכינה, ואת שאר חדריו אכין לכל הטוב שעוד יבוא, זיכרונות, צחוק ילדים, קול תורה, שמחות, חיים.
ומן המשאית יצאו שולחן ארון ומנורה זכר למקדש, מקום לשכינה.
ורגע לפני שאחרון המובילים יעזוב את המקום ויחתום בלכתו את המעבר לביתנו החדש, אשא תפילה אל שמים חדשים שנצליח כמו בסיפור הילדים, לעשות לך ה' יתברך, מקום שכינה בכל מקום ובכל דבר, בשולחן ומפה ובסל, בסל כביסה, ארגז מעץ ושיח בגן.
ומכל מקום שכינה תעשה לך בית חדש שלא תעזוב לעולם. בינתיים, בין בית לבית, השארתי מקום לפזמון, שנשיר לך שיר חדש, בשובך לציון.
