התפילה שלנו כתובה ברובה בלשון רבים, במיוחד בשיאה – בתפילת העמידה. ובכל זאת, בדרך כלל כוונתנו הטבעית היא להתפלל לטוב עלינו באופן אישי, על משפחתנו וקרובנו. "מן המצר קראתי י-ה". הפנייה האישית היא ביטוי לקשר, לתלות ולאמון שלנו בקב"ה.
כל אחד ואחת מתמודדים עם קשיים, ניסיונות או אתגרים מתחומים שונים. כולנו עוברים עליות ומורדות בחיים. פעם אני זקוקה לישועה בעניין מסוים ופעם מישהו אחר זקוק לה.
תפילתנו המנוסחת בלשון רבים קוראת לנו, יחד עם הקשר הקרוב והאישי עם ה', לפתוח את הלב ולהרחיב את הרצון שלנו להשפעת טוב לא רק עבורי כי אם גם עבור אחרים. כשאני מתפללת על מישהו אחר, באופן פשוט זה אומר שאכפת לי ממנו, הוא נוגע לי ואני באמת רוצה שיהיה לו טוב.
בעל התניא, בפרק לב, כותב: "נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים". ישנה נקודה עמוקה, פנימית, נסתרת ולא מודעת, של חיבור בין כולנו. עלינו לחשוב כיצד לחשוף חיבור זה ולהביא למודעות את הרגשת השייכות לכלל עם ישראל. וכשנזכה להיות בעמדה נפשית כזו, נבין ונרגיש שהכאב או החוסר של האחר הוא בעצם גם החוסר שלי.
בימי המלחמה כיום, ניתן להרגיש זאת עוד יותר. הלב שלנו כואב את חסרון החטופים, אנו מתמלאים בצער כשאנו שומעים על חיילים שנפגעים, מתעניינים בקהילות שפונו מבתיהם ומקווים שה' ישלח שכל טוב וגבורה יהודית למנהיגנו. גם אם איננו מכירים באופן אישי וקרוב את הנפשות, אנו קרובים לכאב שלהם- שלנו.
לפי נוסח המקובלים, לפני שניגשים לקיים מצווה או תפילה יש לומר תפילה קצרה המכונה "לשם ייחוד": "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה… בשם כל ישראל". על הנוסח הזה מוסיפים (לפני או אחרי) את התוספת שנקבעה לכל מצווה. למשל: "הנני מכוון בהנחת תפילין לקיים מצוות בוראי", או לפני ברכת ברוך שאמר: "הריני מזמן את פי להודות ולהלל ולשבח את בוראי…"
מילים אלה מכָוונות אותנו אל נקודת החיבור הזו עִם נשמות עם ישראל. כך כשאני כפרט מתפללת, אני עושה זאת "בשם כל ישראל".
לפעמים, כשאנו חושבים שאין בנו די כוח לקיים איזו מצווה או להתפלל, נוכל להזכיר לעצמנו שהמעשה הוא לא רק בשבילי, אלא יש לו ערך הרבה יותר גדול וגבוה. התפילה שלי, למשל, היא עבור כל עם ישראל: עבור החולים, עבור החיילים שמסורים להגנתנו, עבור הזקוקים לשלום בבית, הבודדים, מרֵי הנפש ועוד.
אין כאן רק רגישות לראות את האחר ולהתחשב בו, אלא יותר מכך. מבט כזה מפתח בנו רגש של שייכות ואחריות עמוקה. אם אני באמת מאמינה ששורש נפשות עם ישראל הוא אחד, אז מעצם החיבור בינינו, מעשה טוב שלי ירומם ויחזק את אחיי הקרובים והרחוקים גם יחד.
כדי שהדברים לא יישארו רק כ-'רעיון יפה שקראתי בעלון שבת' ויתפוגגו לאחר כמה זמן, כדאי להביא אותם למעשה באופן קבוע. למשל: בתפילה שלי להצלחה, להוסיף מישהי נוספת. לתפילה על ילדיי, לצרף גם בן של חברה. אפשר גם להקדיש פרק תהילים יומי לזכות כל עם ישראל, ובכלל, להרגיל את עצמי להוסיף בסיום כל תפילה אישית: "ולכל עם ישראל". בין אם זה לפרנסה טובה, לזיווג, רפואה או כל בקשה אחרת.
את המילים המופיעות בחתימת תפילת העמידה: "ברכנו אבינו כולנו כאחד", אפשר אולי להסביר כך: כאשר אנחנו נתפוס ונרגיש את כולנו- כאחד, אז הקדוש ברוך הוא ישרה עלינו את ברכתו. אמן, אמן!
ר' שלמה קרליבך מספר על רבי דוד מללוב שיום אחד בשעת בוקר מאוחרת התהלך בבית המדרש, כשטליתו עוד על כתפו והוא לפני תפילת שחרית… לפתע נכנס יהודי 'מתנגד' לבית המדרש, וכשראה אותו פנה אליו בתמיהה: "אינני מאמין, אני קמתי ממיטתי בשעה חמש לפנות בוקר והספקתי גם ללמוד כמה שעות, ואתה עוד לא התפללת?!"
ענה לו רבי דוד: "שמע נא ידידי, ממה נפשך: אם למדת 'בשם כל ישראל', נמצא שגם אני למדתי יחד איתך; ואם רק בשביל עצמך למדת, מי צריך תורה כזאת?…"
