בדיכאון־אחרי־לידה שעברתי לפני כשבע שנים, שאלת הרע בעולם הכאיבה לי באופן שלא נתן לי להמשיך לחיות כרגיל. בחג שבועות אחד, כשכבר הייתי במקום בריא יותר מול עצמי, ישבנו בעלי ואני על מחצלת מאחורי הבית, ללמוד יחד תורה מהחיים שלנו ולנסות לתפוס לפחות איזה קצה חוט, משהו שיתחיל לרפא את זעקת אי־הצדק בעולם.
המענה שהגענו אליו אז היה היפוך מוחלט של כל זווית ההסתכלות שלנו. ואחרי זוועות שמחת תורה הבנתי עד כמה הוא הביא אותי יציבה יותר לַמציאות הבלתי־מתעכלת הנוכחית:
לפעמים באמת אין סיבה מוצדקת לַסבל. לפעמים אין צדק שמתייחס לְקורות העבר ו'משלם' עליהן. באמת אף אחד, אף אחד, לא חטא עד כדי כך שמגיע לו להתייסר ככה.
לפעמים, ואולי לרוב ואפילו תמיד, הצדק בעולם הזה הוא לעתיד. לא בגלל, אלא לשֵם. המתנה שנקבל מהסבל כל כך גדולה – שהיא תצדיק לאחור את כל מה שחווינו.
עם עובדת החיים הזו, שייסורים הם בעצם יישורים, רובנו כבר יכולים להזדהות: כעבור תקופה רוב בני האדם מודים שאינם רוצים להחזיר את גלגל חייהם אחורה, יהיו קשייהם אשר יהיו. כי הם נוכחו לדעת איך המלאך שהיכה בהם – הִצדיק את הכאתו לא מכוח העבר אלא מכוח העתיד, כשאמר להם 'גְדל'.
(את הטור המלא על הצדק לעתיד אני ממליצה לבקש ממני או לחפש ב'פייסבוק')
כשבחודשים האחרונים חברות שיתפו אותי בכאב האמוני שלהן מול תהומות האימה שחווינו, פניתי לשתף אותן בתשובה הזו, היחידה שהתיישבה על לבי. אבל אז שמתי לב שחסר בה משהו:
אם הייסורים הובילו בסופו של דבר לסוף החיים, לחידלון – מה הקטע לסבול אותם? איך הרעיון הזה יכול, ריבונו של עולם, 'להצדיק'־לעתיד מוות זוועתי של כל כך הרבה אנשים, שכבר לא יכולים לצמוח ממנו?
הבנתי שאני צריכה להעלות על הכתב גם את חציו השני של הרעיון, שהוא זה שנתן וממשיך לתת מענה מחַיֶה לנפש שלי:
ה' רוצה שנקנה את עצמנו. במלואנו.
המתנה הכי גדולה שהבורא שלנו יכול לתת לנו – היא ההזדמנות להיות הכי הכי אנחנו שאפשר להיות.
אני יכולה לומר שבעצמי אני חשה את העונג הזה, של להיות אני, ולהיות מדויקת אליי, אפילו בדברים יומיומיים קטנים – מילה שרציתי לומר ממקום לא מדויק וזיהיתי בַּזמן ונמנעתי, תחושת הגבול הפנימי שלי וההיענות לו, אפילו בגד שמתאים לי בדיוק, בחוץ ובפנים. את ה'קליק' הפעמוני העדין כשיש מגע חופף בין כל החלקים שלי אפשר לשמוע רק מִתוך, אבל (ואולי בגלל זה) אין לו חלופה.
וּודאי שאני מרגישה את עונג היותי אני, גדול ועמוק ומתפשט בכל כולי, כשמדובר ב'קנייה' של חלק גדול ומשמעותי יותר ממני. ככל שאני ממלאת יותר את קווי המִתאר שלי – טוב לי. הגוף והנפש והנשמה שלי נעשים אחד. לא יודעת אם יש עונג גדול מזה.
אז בסדר, אפשר להבין את הרעיון כשמדובר בבאסה קטנה. או גדולה. אני מרגישה את זה אפילו בקשר לַדיכאון, שהיה גיהנומי, אבל חד־משמעית הכריח אותי להתדייק אליי ברמות גבוהות והִקנה לי את עצמי. אפשר להבין את זה אפילו כשמדובר לא־עלינו בפשיטת רגל, בבעיות בשלום־בית, בסרטן…
כל אלה כאבי גדילה. אבל איך העיקרון הזה יכול להיות נכון כשמדובר במוות?? הרי מי שמת לא יכול לגדול יותר! נלקחה ממנו, בכוח, ההזדמנות לקנות את עצמו מעתה והלאה! איך זה יכול להיות מוצדק?
וכאן יש שלוש נקודות, מהמעגל המצומצם לרחב, שתומכות בי בכאב הלופת:
1. האדם עצמו: אנחנו לא. יכולים. לדעת. מה עובר על אדם בשניותיו האחרונות. אין לנו שום כלי לדעת את זה. אנשים שעברו מוות קליני או אפילו היו 'רק' בסכנת מוות אומרים שכל חייהם עברו לפני עיניהם, שהם הרגישו כמה הם אוהבים את קרוביהם ורוצים להביע את זה כלפיהם, הבינו מה עיקר ומה טפל… ומדובר באנשים שלא נפטרו בסופו של דבר.
אולי רגע לפני המיתה האדם שב אל עצמו ואל בוראו בעומקים ובגבהים שאין לנו מושג לגביהם? אולי הקנייה הזו, של האדם את עצמו, הייתה שווה לו הכול?
2. סביבת האדם: בעצם, אם לא נתייחס לייסורים שלפני המוות (שלהם כן אפשר לקרוא כאבי גדילה), היגון על אובדן אדם הוא לא של הנפטר עצמו. הנפטר נמצא במקום טוב ושלם ושלֵו יותר. הכאב העצום הוא של כל מי שנשאר כאן.
אם כך, השאלה על המוות שאינו מאפשר לגדול יותר אינה מתאימה להם. אפשר להבין – הבנה נוראה, הבנה מנחמת – איך גם הצער החונק הזה הוא כאב גדילה לאותם קרובים.
כדאי לשמוע כל מיני אנשים שאיבדו אדם יקר – כמה הם נעשים גדולים מתוך התהום, וכמה הם מגַדלים ומרימים איתם את כולנו.
3. העם: זה הרעיון העיקרי שבו אני נאחזת, ושאותו אני מזכירה לעצמי בחודשים האחרונים. כל אדם הוא עולם שלם, וממש בד בבד – כל אדם הוא חלק, איבר מהגוף הגדול, שהוא עם ישראל. גוף שיש לו שליחות ומשמעות וייעוד שלשמו בא לכאן. כדי שנהפוך לעם שהוא ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור לגויים וקודם כול ליהודים – מתברר שאנחנו צריכים לעבור כאבים שאף אחד לא יכול לדמיין. אבל אם נחשוב על כך שהכאבים האלה, והמוות של כל אחד ואחת מהעולמות־המלאים האלה, זורק אותנו קדימה להשלים את עצמנו כעם ישראל, דוחף אותנו 'לקנות' את עצמנו כעם, עם שלם שיש לו תפקיד חסר־תחליף בעולם: לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁ־דַּי – אולי זה יעזור לנו להסכים לקבל אותם. לקבל את העבר, את ההווה, ולקחת אחריות לעתיד, כדי שהם באמת יהיו חלק מהפיכתנו לעם ישראל שממלא את קווי המִתאר שלו.
הרי זה מה שהנופלים מלאֵי הגבורה שלנו נלחמו בשבילו – בשביל עם ישראל הגדול.
לתגובות: [email protected]
