מצה זו שאנו אוכלים על שום פשטותה, לחם עוני בלי דברים המגדלים שלא באמת.
לחם העוני, כעני חופשי מכל ה'מה יגידו ומה יחשבו עליי' ושאר חשבונות של בעלי מעמד.
לחם החיפזון שמעלה מעלה מעלה ללא הדרגה, כי אי אפשר כבר להתמהמה.
לחם התקווה, שמזכיר שבכל דור ודור אפשר לקום מכל עינוי כאב ולחץ, בדיוק כמו אז.
לחם שמזכיר שיש תכלית לכל צמצום, עוד יגיע העת לצמוח ולפרוח.
לחם פשוט, כל כך פשוט שעונים עליו דברים הרבה ועדיין, העומק של העומק שלו מתגלה רק כשהוא נבלע באיברים,
נבלע בלבבות, ככה בפשטות. לחם האמונה, לחם הרפואה.
כי כדי לרפא לב שבור או עולם לא מתוקן לא צריך נאומים חוצבי להבות, דימויים וסיסמאות.
כדי לתקן עולם שבור צריך לחם מסוג אחר, כזה שאין לו זמן להתמהמה, לחם שבא מבפנים, ככה פשוט.
וכדי להחזיר לעולם את אור נשמתו שאבדה בשעבודה, צריך עם בן שנות אלפיים, משפחות משפחות, כשאב לבן מעביר השרביט בן אלפי דורות, וסביב שולחן עם סדר קבוע מימות עולם, בו לכל בן יש מקום, לחכם המבין ולרשע שרק צריך להרגיש חלק, לתם הצמא לשמוע ולזה שרק מחכה שנפתח לו פתח,
ישאלו הקטנים 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? היש תכלית וקץ לכל הגלויות?
וזקנים ירבו לספר על עבדות וחירות גאולה ודילוג וגילוי שכינה, עם מצה, לחם עוני.
"הא לחמא עניא".
