אל תנגבי את הדמעות

אני מתפללת שעד שתקראי מילים אלו ייעשה לך ולי ולאומה כולה נס מעל הטבע, אך אם הוא עוד לא קרה אני מתפללת שמילותיי יהיו מזור ונחמה לליבך.

הלילות לפני חנוכה הולכים ומתארכים, והפסקת האש לרגע גרמה להחסרת פעימה, אולי לאיזו תמונת שווא שהכול בסדר ותכף נשב יחד להדליק נרות חנוכה. התמונה של חג החנוכה המזמן ריחות של בית, של התכנסות וחמימות סביב החנוכייה המאירה, עלולה ליצור מפח נפש, שברון לב ושברון הרוח שלנו – הלוחמות שבעורף.

אז קודם כל, אני רוצה לחזק אותך שאת לא לבד. אני איתך, יחד עם עוד רבבות בעם ישראל.

לפני שנים אחדות, כשבעלי שירת כרב חטמ"ר אפרים ואני עם שלוש קטנטנות בבית, הדלקתי נרות לבדי כמעט בכל ימות החנוכה. הידרתי – נר איש וביתו, וסירבתי ללכת להדליק עם שכנות או חברות. אם בעלי בשטח ולא בביתו, מצווה עליי להדליק. (זו לא הנחיה הלכתית, ניתן למצוא פתרונות מסויימים). הדלקתי את הנרות, שיחקנו בסביבונים והכנו ספינג'ים ולטקעס. ערבוב של מסורות ומנהגים, העיקר שיהיה להם מנחם ושמח, ואילו אני נותרתי לבדי.

הדמעות באותה שנה לא איחרו לבוא, ואני מתארת לעצמי שהן יופיעו גם השנה בהרבה בתים ומלונות, בפתחי בתים וחלונות. ואני רוצה לבקש ממך: תני להן מקום.

ישנו מדרש מופלא על חנה החכמה והאמיצה, בתו של מתתיהו הכהן, שהתנגדה לגזירת מלכות יוון בה נקבע כי כל אישה צריכה ללכת בליל חתונתה אל השליט היווני. בערב חתונתה, קמה והתריסה נגד הפשע העומד לקרות לה, ובעקבות הזעזוע שגרמה במעשיה היא עוררה את אחיה לצאת למרד, ולפי רש"י, סיפור זה הוא המקור לכך שנשים חייבות בהדלקת נר חנוכה:

"אמרה להם: 'שמעוני אחי ודודי, ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים בלי שום עברה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעולל בי!… באותה שעה נתקנאו אחיה ואמרו: 'בואו ונטול עצה מה נעשה', נטלו עצה זה מזה ואמרו: 'בואו ונקח אחותנו ונוליכנה אצל המלך הגדול ונאמר לו, אחותנו בת כהן גדול ואין בכל ישראל גדול מאבינו, וראינו שלא תלין אחותנו עם ההגמון אלא עם המלך שהוא גדול כמותנו, ונכנסנו עליו ונהרגהו ונצא, ונתחיל אחר כך בעבדיו ובשריו, והשם יעזרנו וישגבנו'… ועשה להם הקב"ה תשועה גדולה, ושמעו בת קול מבית קדש הקדשים: 'כל ישראל נצחו טליא [צעירים] באנטוכיא…'" (מדרש מעשה חנוכה).

אני מבקשת ממך: השנה, אל תנגבי את הדמעות. פרסמי אותן, בעבור נשים שחולל כבודן בשבי. בעבור נשים שנהרגו ללא רחם. בעבור השכינה שעוד לא שבה לביתה. בעבור הגעגוע שאין לו מנוח של נשים לבעליהן הלוחמים כבר חודשיים. בעבור הגעגוע של נשים המבקשות לשוב הביתה לטגן ספינג' ולטקעס כמיטב המסורת, להריח ריח של מרכך כביסה, להניח ראש על הכרית ולהרגיש בית – והן כרגע במלון. בעבור הגעגוע שאין לו סוף לאהובים שנפלו על הגנת העם והארץ, ומי ינחם לב של אם שכולה או אלמנה צעירה. בעבור החברות הרווקות שלי ושלך, שכל כולן געגוע.

כאב הגעגוע הזה חייב להוליד לנו גאולה. לעשות לנו נס.

אל תנגבי את הדמעות. פשטי את לבושי הגבורה, הסירי את שריון ה'מסתדרת', קרעי את שריון ה'שורדת', וזעזעי את השכינה: אנחנו רוצות גאולה! זעקי עד שתישמע תשועה גדולה, עד שתישמע בת קול מבית קודש הקדשים: "כל ישראל נצחו טליא באנטוכיא…". בכי עד שייטשטשו השלהבות והעתירי תחינה: החנוכייה שאני מדליקה בפתח הבית, תהא בה השלהבת עולה מאליה. אני המאירה מפתח הבית החוצה, אהיה כלי מחזיק ברכה, כלי שעולה בו אור. אור שמאיר את עיניהם הרכות של הילדים שלי, מאיר עיניהם של ישראל. במקום בו רצו להחשיך עיניהם של ישראל תהיה החנוכייה מאירה בליבי, נותנת ומפיצה אור. אני, המאירה פתח הבית, רוצה לראות באור מנורת המקדש עוד השנה, רוצה גאולה שלימה.

ועוד מילה על "נר איש וביתו". את הבית! את מבינה את זה? זה לגיטימי להרגיש שבורות, אבל זכרי שאת הבית – את משפיעה על האיש שבחזית ועל הנפשות שבבית. החזית שלך לא פחות משמעותית, ולכן היא גם מורכבת. היא מורכבת מפרטים קטנים ואינסופיים, סיזיפיים לפעמים, אבל היא זו שבונה את בית ישראל. מנהיגים קמים ונופלים, מלחמות ומשברים היו ויסתיימו בע"ה, אבל בית ישראל מורכב מבתים-בתים-בתים. נר איש וביתו, וכשהאיש בחזית – את ביתו, את הנר. יש לך כוח להאיר למרחקים, יש לך כוח להאיר את לבבות הילדים שבבית, ויש לך יכולת לחזק את האיש שלך במלחמת החשמונאים שלו. כאשר תחושת המשמעות ניצבת לנו מול העיניים, אנחנו נסכים לכאב ויחד עם זה נמצא כוחות. כי מי כמונו, הנשים, יודעות שאנחנו מוכנות לכאוב כדי שייוולד מכאן תינוק חדש.

ואם לא מצליחים למצוא כוחות? נותנים לכאב מקום, מתפללים אותו ונושמים לתוכו. אם צריך, אני בוחרת לי דולה שתהיה לי לעזר להרגיע את עצמי. שמה לי נרות שיאירו לי, מוזיקה מרגיעה, נושמת נשימות עמוקות-עמוקות, ומזכירה לעצמי שכמו שהגוף שלי יודע איך ללדת, גם הנשמה שלי יודעת איך ללדת. לא לחינם היא בחרה לרדת בדור של גאולה. אט אט, מתוך שקט פנימי לליבך, תצליחי ללדת אותך מחדש.

חיבוק לליבך

חיבוק לבית שהנך

תני לדמעות לשטוף

הדליקי את האור

עליה חקשורי יועצת חינוכית, מלווה נשים לתהליכי צמיחה ואשת מילואימניק בצו 8