בחודש האחרון נתקלתי בתובנה מתוך הלימוד בהשראת ימימה, שסידרה לי כמה חלקים פנימיים במקום, וזה לא דבר של מה בכך. וזוהי התובנה: עדיף לטעות ולשגות הרבה, לקום וליפול ולקום, מאשר להיות במחשבה יומרנית שהבנו הכל מהר ושאנחנו כבר מתוקנים.
למה הכוונה? ניקח לדוגמה נושא של אכילה. נכון שכשנכנסים לתהליך כלשהו של תזונה מיטיבה, יש ציפייה שלא ניפול יותר לעולם? שזהו, החלטנו וכבר הצלחנו להתמיד בזה קצת, אז אנחנו כבר מתוקנים, שום אוזן המן שהקדימה את זמנה לא תשבור אותנו? די, הבנו את מה שצריך להבין, אנחנו לטובתנו, לא יכול להיות שסתם נחזור פתאום לאוכל שאנחנו לא רוצים לאכול.
או עולם הדייטים. נכון שאם התנסיתי מספיק אז עכשיו חייב לבוא משהו טוב, לא הגיוני שאפול שוב באותן נקודות, לא הגיוני ששוב אצטרך לחפש אחרי שהתנסויות קודמות כל כך מירקו אותי. לא הגיוני שעשיתי כבר כזאת עבודת נפש וההצעות עדיין לא רלוונטיות. וזה תקף גם לנושא הכעס, איך אלף פעם החלטתי לא לכעוס והנה באה הפעם האלף ואחת, וזה תקף לכל נושא יומיומי שבו אנחנו נדרשים לעמוד ולהתמודד שוב ושוב ושוב.
לחיות את המציאות
בכל נושא כזה הלימוד אומר: עדיף לטעות וליפול מדי פעם. ומרחיב ואומר: שום דבר לא מובטח לך, אל תתיימרי שאת כבר יודעת, מתוקנת, שהבנת מהר ואת כבר שם, שהשגת וזה בכיס שלך. כי בכל רגע ורגע את עלולה לכעוס, גם כשכבר החלטת, גם כשאת כבר יודעת הכל. בכל צומת דרכים זה יעלה ואפילו בסתם שביל, בסתם יום, בסתם שעה, בלי שום סיבה מיוחדת את עלולה לשגות וליפול ולא לעשות את מה שחשבת שאת כבר יודעת לעשות.
תפחיתי את היומרות שאת כבר מתוקנת, ותסתכלי על מה שיש כאן, בזמן הזה. זה שעשית דרך – לא מבטיח לך כלום. תחיי את המציאות. משהו לא עובד – את מתקנת. ואם הוא שוב לא עובד – את מתקנת שוב. ושוב ושוב ושוב. אם תכריזי על עצמך כמתוקנת, שהבנת וזהו זה, את כל כך תפלי כשתבוא נפילה, את תופתעי, תתנגדי, תתיימרי, תתאכזבי, הנפילה תהיה קשה פי כמה.
היומרה הזו משכנעת אותנו מה אמור להיות, אבל כשהוא לא מתקיים היא משאירה אותנו עם תחושה מרה. כמה אותו "אמור להיות" מחסיר מאיתנו, אני אמורה להיות מתוקנת, אני אמורה להיות בשלב אחר, אני אמורה ואמורה – ונשארת מרירה. אל מול היומרה אנחנו פוקחים עיניים אמיתיות אל המציאות, לא מצויים בדמיונות על מקומות אחרים לגמרי, אלא מנסים לפעול על פי הנתונים העכשוויים.
להתחייב לתהליך
אנחנו בני אדם. עדיף לנו לשגות, וללמוד לקבל את עצמנו עם השגיאות, ולהיות רגועים בידיעה שאנחנו עלולים לשגות בכל רגע, אבל באותו רגע ממש אנחנו יכולים גם לבחור מחדש בטוב. אנחנו בפנים וזהו זה, מחויבים לתהליך עד שמשמיים יוכרז אחרת. וגם כשנופלים אנחנו לא שוברים את הכלים על כל התהליך, לא שואלים עליו בכל פעם שאלות קיומיות. צריך לקחת בחשבון: אנחנו בתהליך, והוא כנראה לא יקרה לפי התכנון שלנו ולפי איך שסידרנו במחשבותינו שהוא אמור להיות. אנחנו גם נשגה וניפול, אז כדאי להפחית יומרה שכבר הבנו ושאין לנו מושג בשל מה הנפילה הזו. היא כאן בשל היותנו בתנועה של התקרבות ותיקון. והיא כאן בשביל שנוכל לקום שוב כדי להמשיך, כמה פעמים שצריך, עד עולם.
ואיכשהו, יש לי הרגשה קטנה, וזאת לא התניה ולא הבטחה, רק הרגשה קטנטנה שכשמפחיתים את היומרות גם מצליחים טיפה יותר.
