לפעמים, ברגע של חסד, מתעורר בי פחד גדול. פחד כזה שמאפס אותי, שנותן לי כוח. הוא מזכיר לי לא להתעצל, לא להימרח, אלא לקום ולנצל את הזמן היקר הזה.
זה קורה לי מול הילדים. בתוך לחץ של עשייה מבורכת אני מתפזרת, שוכחת את העיקר ונשטפת עם הטפל. מרגישה שהילדים מפריעים לי לתקתק את כל הסידורים, המשימות, המטלות… ופתאום, לפעמים, מגיע רגע של הבנה. הבנה שיום אחד כל זה ייגמר, יום אחד הם יעזבו את הבית, יום אחד כבר לא יהיו ערמות של כביסה וכלים, כבר לא יהיו אספות הורים, כבר לא יהיו שיעורי בית וכינים. יום אחד… יום אחד, עוד אתגעגע…
וההבנה הזו מחזירה אותי לציר פנימי, למיקוד, היא ממלאת אותי בפחד מתוק, פחד מלהחמיץ את הרגע הזה, את הזמן המיוחד הזה עם הילדים כשהם עוד פה, פחד מלפספס את כל הטוב הזה שלא מובן מאליו, פחד מלפספס את החיים! זה נותן לי חשק וכוח, זה מעורר בי רצון לשים רגע את המטלות בצד ולהיות יותר נוכחת, יותר איתם, להשקיע וליצור להם ילדות ובית. זה פחד שעוזר לי להבחין בין רצון אמיתי לבין התרוצצות מעייפת, שעוזר לי להבחין בין עיקר לטפל ומזכיר לי לבחור בעיקר.
אלול, הימים הנוראים. זמן של רחמים, זמן של קרבה והתקרבות, ויחד עם זה – ימים מלאי יראה.
שתי תכונות כל כך הפוכות, איך הן יכולות לשכון יחד?
השנה אני פוגשת יראה אחרת. יראה שמשמחת אותי, יראה שאני מברכת על קיומה, יראה שאוספת אותי ברוֹך וממקדת אותי. בלעדיה הייתי מתפזרת, מפספסת, מזייפת את הזמן המיוחד הזה, מזייפת את החיים.
אני יראה מלפספס את הרחמים שמתגלים בחודש הזה!
אני יראה שהחודש הזה יחמוק לי בגלל כל הטכני של החיים, של תחילת שנה, של חגים. אני יראה להחמיץ את הקרבה הרכה שמתגלה בזמן המיוחד הזה.
והיראה הזו עוזרת לי ומזכירה לי לחיות את הזמן הזה במלואו, לא לחטוא ולא להחטיא אותו לרגע.
שנזכה להיכתב בספר החיים, ושתהיה בנו היראה שתזכיר לנו כל יום לחיות את החיים שניתנו לנו במלואם.
זו עריכות ואריכות ימים.
שנה טובה.
