בס"ד

השבוע פגשתי ברחוב את שכנתי – אישה מבוגרת, חמה ותמימה, צדיקה של הדור הקודם.
תוך כדי פטפוט נשים קליל, הגענו לנושאים נשיים קלאסיים וביניהם – איפה קונים בגדים. ואז היא שאלה אותי: "נו, ובגד של משיח כבר יש לך?"
השתתקתי לרגע כדי לנסות להבין למה היא מתכוונת בדיוק, ורגע לאחר מכן הבטתי בה קצת נדהמת, ועניתי בחצי פה: "לא…"
"אז איפה האמונה?" היא החזירה לי שאלה בפליאה אמיתית. באמת לא ידעתי מה לענות לה. אפילו קצת התביישתי. היא דור מעליי, יש לי כל כך הרבה מה ללמד אותה בענייני טכנולוגיה, עולם וירטואלי, מיצוי זכויות, מימוש עצמי, השקפות מודרניות, עולם רוחני וזרמים בתורת החסידות.
אבל מסתבר שבסוף, כשמדובר על אמונה בסיסית, פשוטה, טריויאלית: האם אני מאמינה שבאמת יום אחד יבוא המשיח? האם כשאני שרה ומתפללת "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו" – אני מתכוונת לזה ברצינות גמורה? האם אני באמת מוכנה לקבל אותו?
שם היא מכניסה אותי בכיס הקטן: לה יש בארון בגד מוכן לקבל את המשיח שיכול להגיע בכל יום. אני לא הכנתי דבר לקבל את פניו.

מרק תימני לחתול
החיבור הפשוט שלה לאמונה התמימה הזכיר לי את סבתא מזל. סבתא שלי, שלא ידעה קרוא וכתוב, התחתנה והקימה משפחה בגיל צעיר מאוד, מעולם לא עבדה מחוץ לבית, והמילה "קריירה" הייתה בשבילה מושג מהחלל החיצון. היא לא ידעה הרבה, לא למדה והשכילה, אבל את מה שהיא ידעה – היא קיימה בלב שלם: ריחמה על כל יצור וברייה – האכילה את החתולים ברחוב כמו בני מלכים, בצלחת זכוכית עם מרק תימני ופיתות. אמרה לאלוקים תודה בסוף הארוחה, אבל מכיוון שלא ידעה לקרוא בחרה בסגנון אישי משלה: פרשה כפיה ללחם, נישקה אותן ופרשה כלפי שמיים. הצניעה את עצמה ואת נוכחותה בחוצות, והייתה אישה מסורה לבעלה ואם אוהבת לילדיה.
סבתא הייתה מחוברת בכל רמ"ח אבריה למקומה ועשתה את הטוב ביותר שביכולתה. בפשטות, בתמימות. באמונה.
והיום – כמה שאנחנו יודעים… הראש מוצף בידע, והאגו מתרחב בעקבותיו. אנחנו יודעים המון! אינספור חוגים ותוכניות העשרה, גומרים תיכון – מתחילים אקדמיה, תואר ראשון ואחריו ממשיכים לשני, ומיטיבי הלכת מתקדמים גם לשלישי. ומחוץ לעולם האקדמיה – לוקחים עוד קורס ועוד השתלמות והולכים לעוד כנס, לומדים מודעות, מקשיבים לשיעורים ומחכימים ומרחיבים אופקים,
אבל בסוף… בסוף קורה שלא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו חסרי מילים, מבולבלים, תוהים ומהססים. לא יודעים איך לנהוג, מה לחשוב ומה להחליט. איפה כל השכל החכם שלנו כשצריך אותו? ולמה החכמה נעלמת לנו בדיוק בזמנים הקריטיים?
הסוד נמצא במילה אחת פשוטה: אימון.

אין פנאי להיסוס
להתאמן זה להוריד את הידע מהראש לגוף ולנפש – לידיים, ללב ולעשייה היומיומית. אימון דורש מאיתנו עבודה נוקבת ולא-פשוטה. זה לא רק לשבת ולהקשיב, לסכם ולהיבחן על החומר, או להרצות על זה ולספר לחברים.
להפוך את התורות לעשייה זו עבודת פרך שדורשת עקביות והתמדה, כנות ואמת מול עצמנו.
אימון יסודי ועמוק מחזק בנו את האמונה, וכמעט מאליו הוא מגרש את הספקות שמכרסמים בנו ללא רחם, אפילו בלי שנשים לב. מי שמאמין – מתאמן, ומי שמתאמן – הופך להיות אדם מאמין: כל השאלות המכשילות והתוקעות מתמוססות בתהליך האימון ונמחקות מההכרה. אימון זו עשייה, וכשאתה מרוכז בעשייה כבר אין פנאי לשאלות הססניות: זה באמת יקרה? המציאות תשתנה? יש סיכוי? אולי בכלל עדיף לפרק הכל ולחפש מקום חדש?
כשהספקות מתפוגגים יכולה לצמוח בתוכנו ידיעה בהירה ומוארת, כמו עמוד האש לפני המחנה שמוביל אותנו קדימה – האמונה. אמונה שיש בידינו אפשרות לתיקון, לשינוי, להתקדמות. אמונה בטוב שבנו, בטוב שעוטף אותנו, אמונה בטובו של בורא עולם.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן